האמת, השקר והבושה
בשבועות האחרונים היינו עדים למשאים-ומתנים שהתנהלו להרחבת הממשלה. מצד אחד, ראש הממשלה ניהל משא ומתן עם 'המחנה הציוני', ומצד שני ניהל במקביל מו"מ עם אביגדור ליברמן, שהוא בעצם המחנה האולטרה-לאומני.
אז כמובן, מי שמתבונן מהצד שואל את עצמו: רגע, המדיניות בכלל מעניינת את ראש הממשלה? יש לו בכלל כיוון? מצד אחד הוא מנהל מו"מ עם השמאל, ומצד שני הוא במקביל מנהל מו"מ עם הימין, וברור שהמו"מ שם הוא לא: "שתי מדינות לשני עמים", כן או לא.
בסופו של דבר, הוא הגיע להבנות עם אביגדור ליברמן, שעמדותיו ידועות. ובואו נתמקד כעת בליברמן עצמו: ליברמן התבטא בשנה האחרונה כלפי ראש הממשלה במילים הכי חריפות. אם נחזור על כל מה שהוא אמר, אנחנו פשוט לא נאמין שאדם שאמר את זה יושב כעת לצדו של נתניהו כאילו לא קרה דבר. אז אין לנו דרך בכלל להבין איך הם הגיעו בכלל להבנות ולהסכם במהירות כזאת.
אבל ראו את פיתרון הפלא של ליברמן, כיצד הוא פתר את הבעיה בכמה מילים: "עשיתי ניתוח להארכת הפתיל הקצר" (בעוד אלה שמתבטאים כעת נגדו, עשו לדבריו את הניתוח ההפוך).
ואז קרה הפלונטר. אנחנו היינו בטוחים שכעת נגמרו ההסכמים והחגיגות, והנה פתאום קם שר החינוך שהחליט לתקוע את המהלך בתביעה של מינוי מזכיר לקבינט. כולם הרימו גבה, ורק לאחר ימים מתוחים התבשרנו ממש כמה שעות לפני ההצבעה על כניסת ליברמן לממשלה, שהרב ליצמן הוא זה שתיווך והציע פשרה.
והיות וברור לכולם שאת הפשרה שהציע ליצמן לא צריך להיות גאון גדול כדי להציע, אז נשאלת השאלה: אם ככה, למה הם קיבלו את זה דווקא ממנו? בשביל מה היה צריך מתווך בעצם?
התשובה היא שדווקא בגלל שמדובר באישיותו של שר הבריאות הרב ליצמן, שמקרין אמינות ובניגוד לקודם אצלו באמת מילה זו מילה, זה היה אחרת. כלומר, הם ידעו שאם הוא בא עם הצעה כזו לראש הממשלה ולבנט ושניהם מסכימים אליה, הוא גם ידאג שזה יבוצע ואף אחד לא ינסה להתעסק אתו כי עם ליצמן לא משחקים. יודגש: אם כל שר אחר היה מציע את הפשרה הזאת, היא לא הייתה מתקבלת. דווקא בגלל שזה הוא, ליצמן, הידוע ברמת האמינות ושאצלו באמת מילה זו מילה, אז זה הצליח. ההתקפלות לא הייתה בגלל עצם הפשרה, כי הרי גלוי וידוע שהפשרה הזו היא שטויות, אלא בגלל זה שהציע את הפשרה, ששני הצדדים ידעו שעליו אפשר לסמוך בעתיד.
ונעבור לנאום של בנט ביום שני בכנסת, כשבא ותקף בחריפות את אנשי 'יש עתיד', איך ייתכן שהם לא הסכימו לתת קייטנות לילדים חרדים וכו', והרחיב על הנזק שהם עשו, שהוא לדבריו נזק לדורות. אז בוא נעמיד דברים על דיוקם: אם אדון בנט לא היה עושה הסכם כבר לפני הבחירות הקודמות עם לפיד, אלא היה עושה את ההסכם עם המפלגות החרדיות, מה שהיה קורה הוא פשוט מאד: יאיר לפיד היה נשאר בחוץ, הממשלה היתה אחרת, והגזירות והנזק לדורות (שאגב מנסים כעת לשקם) לא היו.
הנאום של בנט (ערוץ הכנסת)
זה מזכיר את הסיפור המפורסם: היו שני השותפים שהיה להם מפעל שלא בדיוק הצליח, ושניהם החליטו לעשות תרגיל, לשרוף את המפעל ולקבל את הכסף המלא עליו מהביטוח. וכשהביטוח גילה שזו בעצם הייתה תרמית, בא אחד השותפים בבית המשפט ואמר: אני אמנם שפכתי יחד עם השותף השני נפט בכל הבניין, אבל לא אני זה שהדלקתי את הגפרור... זה היה מחזה מזעזע השבוע, לראות את רמת הציניות והזלזול באינטליגנציה של העמך.
למסקנת הדברים, אם אלה הם קברניטי המדינה - ראש ממשלה שפותר את הבעיה הביטחונית או המדינית רק בקומבינות פוליטיות, שר ביטחון חדש שפותר אמירות של שנה בשתי מילים (פתיל קצר או ארוך) ושר חינוך שרוצה להיות ראש ממשלה ומשנה דיסקט במהירות כזאת - אז זה לבד מראה לנו במוחשיות את מה שאנחנו בדרך כלל אומרים ומאמינים: שבזכות מי אנחנו חיים במדינה הזאת? רק בזכות לומדי התורה, והנסיכים - שהם בחורי הישיבות. כי על פי דרך הטבע, כשאנחנו רואים את הדבר הזה, זה פשוט זועק על כך שלא היינו ממשיכים לחיות כך, אילולי זכות התורה.
למבינים בלבד
עם כניסתו של ליברמן לשר הביטחון בממשלה השבוע, למי שלא הבין, התחיל קרב איתנים על הנהגת המדינה. מצד אחד שלדון אדלסון, ומצד שני מרטין שלאף. מה הכוונה? בדיוק כמו שכתבנו: למבינים בלבד.