כי אחים אנחנו // שלמה קוק

השבוע, על רקע הקפאת מתווה הכותל, נשאלתי יותר מפעם אחת על-ידי עיתונאים חילונים: כלום איננו צריכים להתחשב בעמדת הקהילות הלא-אורתודוקסיות בארה"ב?

הכותל המערבי איננו רכושו הפרטי של איש. לפני הכל, מדובר בבית-הכנסת הגדול בתבל המחייב בכל דיני קדושת בית כנסת. במשך מאות שנים, נשמרים בו כללי ההפרדה. כל מבקר, מכל עם ועדה, שמר עליהם בנימוס, כולל נשיא ארה"ב. עד שקפצו הרפורמים.

קשה להתייחס להקפאת מתווה הכותל במונחים של "ניצחון" מול "הפסד". לא רק מפני שהמבחן ה'אמיתי' – מבחן בג"צ – עוד לפנינו, אלא בגלל שאסור לנו לראות ברפורמים אויבים מנוצחים. רובם אחים שלנו. תועים, אבל עדיין אחים.

המחויבות של "כל ישראל ערבים זה לזה", לא פוסחת על שום יהודי, גם לא רפורמי (כל עוד והוא יהודי על פי ההלכה, כלומר, שהוא בן לאם יהודייה). אנחנו מחויבים לאהוב, לעזור ולהתחשב בבקשתו של כל יהודי, בתנאי אחד: שאנחנו לא יורקים בדרך על האבא של כולנו. הוא מעל כולנו, תרתי משמע.

גם אם נניח לרגע לנושא ההלכתי, הרפורמים לא באמת מבקשים התחשבות. הם הרי מייצגים, לדבריהם, את 'היהדות המתקדמת'. מה ל'קידמה' ולאבנים מיושנות שליבן לב אדם? מדוע דווקא בירושלים העתיקה? ולמה קיר כל-כך קטן? מבחינתם, בוודאי עדיף כותל מודרני בתל-אביב או מנהטן, עשוי אבני שיש קונצ'טו, משובץ יהלומים, שבוקעת מתוכו תאורה נסתרת. עובדה: אלה שכן שמאמינים, מסתדרים מצוין בכותל הנוכחי, על חוקיו האורתודוקסיים. אחרת, כיצד ניתן להסביר את שיממונה הקבוע של הרחבה המעורבת המכונה 'עזרת ישראל' שהוקמה בכותל הדרומי (אגב, מי שהמדינה באמת חשובה לו, צריך לבכות על המיליונים שכבר נשפכו לחינם מהכסף שלנו תמורת הקמתה).

הרפורמים בסך-הכל עושים דמגוגיה בגרוש כדי לקבל הכרה, ואת זו אסור לתת להם. רפורמיזם הוא לא עוד נוסח, עדה או זרם ביהדות. וזו לא רק הגדרה חרדית, אלא העמדה הישראלית המקורית. לפני 20 שנה נערך בכנסת דיון בנושא. היו שם נציגי הרפורמים והעומדים לימינם – ח"כים מהשמאל. מולם, ככבשה בודדה בין שבעים זאבים, נאם רב אורתודוקסי בודד, דוד שלי.

לפתע קם לעזרתו מָגֵן בלתי צפוי: היה זה הח"כ דאז ונשיא המדינה דהיום רובי ריבלין שהכריז באומץ: "אל תבלבלו את המוח כאילו יש לכם שיטה ביהדות. כל השיטה שלכם היא צחוק ולא יהדות. הדת היהודית אחת היא – בדיוק כפי שמייצגים אותה החרדים. אני אומנם לא דתי במעשים, אך לפחות יודע את האמת".

2.

הרה"ג מאיר זלוטוביץ זצ"ל, האיש שהביא לעולם את הגמרות הכחולות של 'שוטנשטיין', עלה השבוע לעולם שכולו טוב והותיר בעולם הפחות-טוב אלפי יהודים שמבינים ונהנים בזכותו מתורתם של אביי ורבא. הגמרות של 'ארטסקרול' הפכו לקונצנזוס. הן כבר לא רק מנת-חלקם של בעלי בתים ולומדי הדף היומי. ועדיין, עדיין יש יהודים מועטים שמתביישים ללמוד בפרהסיה מתוך ספרים מבוארים. הם יעיינו בהם בבית בשעת לילה, אך לא בבית-מדרש עמוס לומדים. פטירתו של האב המייסד היא הזדמנות לספר להם משהו.

בעיניי ראיתי יותר מפעם אחת את גדול השקדנים, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יושב ולומד בחדרו, בשעת קבלת הקהל, מתוך גמרא כחולה. כדי ללמד את הלומדים שלא צריך להתבייש, בבחינת: מכל מלמדי השכלתי, אפילו מההסברים של עורכי 'ארטסקרול'.

ליהודי נכבד מחסידות סאטמר שבא לשאול אודות השימוש בגמרות של 'שוטנשטיין', השיב מרן: "למה לא ללמוד בזה? אדרבה, זה 'מכניס' ללימוד..."

אומרים שזה פוגע ב'עמל התורה', טען האורח.

הגרי"ש חייך. "גם אחרי שלומדים בגמרא של 'שוטנשטיין', עוד יש הרבה-הרבה מה לעמול".

האם לקנות לבן ישיבה גמרא מבוארת?

"אני לא רואה בזה שום חיסרון!".

עד כדי כך היה נחרץ הרב אלישיב. כאמור, זכויות הלימוד מלוות את הרב זלוטוביץ' בגנזי מרומים. הוא האיש שציטט תדיר את דבריו של מורו ורבו רבי יעקב קמנצקי זצ"ל: "אם רוצים שדברי תורה יהיו דברים הנכנסים אל הלב, הם חייבים להיות בשפה שהלב מבין".

אל תפספסו את הכתבה של יצחק הורוויץ במגזין 'בקהילה' החושפת את הדרך הארוכה שעשה זלוטוביץ' עד שהגשים את מפעל חייו.

יהי זכרו ברוך.

3.

בשבוע בו הבליטה התקשורת הישראלית את המפלג בין דתיים לחילונים, היו גם רגעים של חיבור, רגעים שהוכיחו: בשורה התחתונה, העם צמא למים. מים רוחניים.

יום ראשון, חצות לילה, תיאטרון 'גשר' בתל אביב יפו. מאות תל-אביבים שרים ניגונים חב"דיים בניצוחם של זמרים ישראלים מוכרים במסגרת פרויקט 'צמאה'. רוב המשתתפים הם סטודנטים חילונים-אשכנזים הצמאים ליהדות ונוטלים חלק בפעילויות 'חב"ד בקמפוס'. הם ראו השבוע צורך רוחני להוציא מכיסם 50 שקלים ולהשתתף באירוע שירה חסידי בליל 'ג' תמוז', 23 שנים אחרי שכבה המאור הגדול בשכונת קראון-הייטס בניו-יורק.

לבמה עולה זמר ישראלי פופולארי העונה לשם נתן גושן. הוא לא נראה דתי, מלבד כובע מצחייה שלראשו. לפני שישיר בדביקות של יום כיפור את 'כי הנה כחומר ביד היוצר', הוא מבקש לומר כמה מילים. הקול שלו רועד מהתרגשות. כאן, בחסות השירה החסידית-ישראלית, הוא מרגיש בבית, מעז לומר את מה שהוא מרגיש: "תדעו לכם. בלי הקב"ה, אין לי חיים". הוא זוכה לתשואות.

מי שלקח על עצמו כמפעל חיים להנגיש את תורת החסידות – ובכללה את הניגון החסידי – לקרובים ורחוקים הוא הרב משה שילת, יו"ר 'קרן מרומים', החבר הקרוב של בני משפחת הנדיבים מירילשוילי. בסוף האירוע פגשנו אותו זורח מאושר. עד היום התמקד בעיקר באירועים לתלמידי ישיבות, כמו האירוע הגדול בי"ט כסלו בבנייני האומה. השבוע, לראשונה, יזם שלושה אירועים בשיתוף אגודות הסטודנטים החילוניות – בתל אביב, חיפה ובאר שבע. היוזמה לוותה בחששות, אך האולמות התמלאו עד אפס מקום. "ימות המשיח", אומר לו בדמעות אחד מידידיו בסוף האירוע.

עד היום חשבנו כי תל-אביב היא מדינה בתוך מדינה. השבוע גילינו כי בתל אביב עצמה קיימות שתי מדינות. במחוז אחד ימשיכו להתווכח, להתסיס, להסית. במחוז אחר ימשיכו לחבר, להתחבר ולהתעורר, ממש כמו הציטוט המדהים מ'ספר החינוך' המופיע כאן על מסך הענק: "האדם מהיותו בעל חומר, צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר – יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון".

• טורו של שלמה קוק מתפרסם ב'בקהילה'