החל מההספד של אמה של הלל הי"ד אשר צעקה מקירות ליבה הגדול באמונה תמימה לבורא עולם במילים מסמרות שיער: "תודה על הפקדון שנתתי לי 13 שנה אלוקים, מחזירה לך את הפיקדון "באהבה" וכלֵה בבני ובנות הרב מיכאל מרק הי"ד שצעקו אף הם בצעקות מלאות אמונה תמימה טהורה בבורא עולם: שה' לוקח את הטובים ושהם מאמינים שהכל לטובה!
ומי שוכח את שוקי גלבוע שאיבד עין ומסובל בייסורים כשרצה להגן על הלל מפני הרוצח, והתבטא אף הוא במילות אמונה מפעימה באומרו:" שהכל לטובה" ואשתו שאמרה והוסיפה: "האמונה בריבונו של עולם והקרבה לתורה זה מה שמחזק".
אה רגע....גם הרב לסרי שליט"א (כמה כמה נסיונות תוך זמן כה קצר...) שנסע לכותל למחרת השבעה על בנו שמעון יוחאי ז"ל נסע הרב כדי לאמר "נשמת כל חי" ולהודות לבורא עולם על שזכה בבן מיוחד זה למשך 21 שנה.
אלו משפטים שרק ברי אמונה התלויים במליון אחוז בידי ה' כאותו תינוק התלוי באמו - יכולים לאמר אותם! את זה הם למדו מהתינוק ואת זה הם מסוגלים לאמר בלב שלם ואמית,י כי החלק של התינוק הטהור המאמין והתלוי באבינו שבשמים חי ובוער בתוך ליבם רוחם ונשמתם.
כפי שממשיל זאת דוד המלך בתהילים: "כגמול עלי אמו" כאותו תינוק שתלוי כל כך באמו, כל מזונו ממנה, ומה לא מקבל מאמא? כמה רגוע הוא וסומך על אמו שתדאג לכל צרכיו ותגן עליו מכל רע. כך הוא הבוטח בה' באמת כתינוק, אין לו פחד ואין לו דאגה, ולא משנה מה יקרה, הוא בידיים של אמא שהיא בעיניו כל יכולה, מגינה מהכול, ומחזקת בכל מצב.
בספרו של הרב פינקוס זצ"ל 'נפש חיה' מתאר הרב פינקוס את משמעות הכתוב "כגמול עלי אמו": נצייר לעצמנו שבימי מלחמה נודדת משפחה עם ילדיה. הם בורחים מהחזית למקום מבטחים בתוך המדינה, מתגלגלים מאכסניה לאכסניה, נתונים לחסדיהם של יהודים גומלי חסדים.
תחושתם קשה, הבית שלהם רחוק, והם אינם יודעים אם ישובו לראותו. חסרה להם הפינה הפרטית, והם תלויים בחסדי אחרים. אבל אחד מבני המשפחה אינו חש בכלום (אל תקנאו כי אפשר להיות כמוהו בעבודה ואימון על נושא האמונה) – התינוק הנתון בחיק אמו.
לדידו, אין כל הבדל היכן הוא נמצא, כי הוא נמצא כל הזמן במקום אחד – בחיק אמו! הוא אינו יודע על הנדודים, הוא לא שמע על המלחמה. רגוע לו, שליו לו כי הוא במאה אחוז זורק את עצמו בידי אמו - הוא מבין ומרגיש שם שהוא הכי בטוח בעולם ויהי מה!
וכשאנו תלויים בה' כאותו תינוק – ה' מגן עלינו כאם המגנה על עוללה שלא נקרוס. כך רואים אנו בפרשת השבוע פרשת חוקת שם קוראים אנו על טענות בני ישראל על המן, וכתוצאה מכך על העונש של הנחשים שבאו והכישו אותם.
מה הייתה טענת עם ישראל על המן? הרי היה להם לחם מן השמים מדי יום ביומו? אלא שמבאר הרבינו בחיי את הדברים לעומק: עם ישראל באו בטענות על כך שאצל הגויים החיים מתנהלים בצורה אחרת לגמרי מאיתם, בעוד הם מקבלים את המן שלהם מדי יום ביומו, הרי שהגויים אינם צריכים לדאוג כלל למזונם, אלא הוא מוכן להם זמן רב מראש.
ואז בני ישראל באו בטענות למשה רבינו ורטנו: למה אצל הגויים האוכל מוכן מראש? ורק אנו תלויים בה' כל יום ודואגים כל יום האם יבוא המן, האם יגיע הוא עד פתח הבית או יגיע רחוק מהבית? האם יגיע בכלל? האם נהיה זכאים לקבלו???
אנו רוצים להיות כמו הגויים – עצמאיים ומשוחררים ולא כל כך תלויים בה' כל יום. שמע ה' את טענתם ואמר:
"אינכם רוצים להיות תלויים בי? אז תסתדרו לבד" ואז הגיעו הנחשים והכישו אותם. אותם נחשים לא היו נחשים חדשים, אלא שהיו אלו נחשים שהקיפו תדיר את בני ישראל, רק שה' עצר מבעדם מלגשת אל עם ישראל ולהכישם כל עוד היו תלויים בה', אך ברגע שה' הסיר את השגחתו מעם ישראל היות והעם בחר כבר לא לרצות תלוי בבורא עולם באמונה תמימה ובקשר הרציף עימו, באו הנחשים והכישו את בני ישראל.
ואיך ניצלו הם מהנחשים?
ה' אמר למשה רבינו לתלות נחש נחושת על עמוד גבוה וכך כל מי שהסתכל על הנחש, ראה גם את השמים שלמעלה גבוהים, וניזכר מיד בה' – נזכר שהכול ממנו יתברך ושהוא תלוי בה' – ואז עם זו האמונה והתלות בבורא עולם התרפא מיד מהכשת הנחש.
אם נשכיל לעבוד את השם בתחושה זו של תינוק הנתון בידי אמו, התלוי באימו כל כך ומאמין בתמימות באמא בלי שאלות ופחדים, נזכה לשלווה, לרוגע ולשמחה גם בתקופה של קשיים, נקבל כוחות להתמודד ולעבור הכל – גם אם לא תמיד הכול קל. אם נמסור עצמנו בידי השם, ועליו נשליך את יהבנו, נזכה בחזרה להנהגה של : "על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך" (שם צא יב).
השם ישא אותנו על כפיו וישמרנו מכל רע ויגן עלינו להתמודד - אם קרא נסיון. אז מהיום אם מישהו יאמר לך "תינוקת", במקום להעלב תודי לו על המחמאה... זוהי המחמאה הגדולה ביותר שיהודי יכול לקבל: "אנחנו מאמינים בני מאמינים ותלויים בו כאותו תינוק הקטן ורך בשנים אך הגדול בתמימות טוהר ותלות במי שמעליו".
גם אם גדלנו מאז היותינו תינוקות בכמה שנים וכמה תובנות ומעשים, נשאיר את החלק של התינוק שבנו בתוכנו התלוי באימו ולא ניתן לו להתבגר, נגביר את התלות המלאה שלנו בה' אבינו הכל יכול, ונזכה בקרוב לשמוע אך ורק בשורות טובות כי כבר צפוף שם מתחת לכסא הכבוד אמרה האמא של הלל.... אנא ה' שכבר יגיע הגואל!
]]>
