שיח שערכתי עם שתי חברות גרם לי לחשוב ולהגות בקונספט ההו, כה מורכב הזה, של מערכות יחסים בין מגדריות, כאלו שאנו רוצות בהן וכאלו שנכפו עלינו. החיים, אתן יודעות.

כולנו, כנשים, ניהלנו ומנהלות אי אלו קשרים עם גברים - כקולגות, כשכירות הכפופות לבוס, כבנות זוג וכו׳. ואם במורכבות עסקינן, אז כשאת חרדית או דתית, היא גדלה פי כמה וכמה. פחות טבעי לך, לא ממש זורם, מוזר, מביך. לעתים את תרגישי נחותה לידם (לפחות בפן הפיזי), אולי יבער בך הצורך להקטין את עצמך, להצטנע, לא להתבלט - וזה סבבה, כל עוד הצד השני לא מנצל זאת.

אממה, למגינת ליבי, המציאות הכתה בפניי בעוז במספר רב מדי של הזדמנויות והוכיחה לי שהכל באמת סבבה, בתיאוריה: אם זו בפעם ההיא שכל כך חפצתי להינשא ויצאתי עם בחור שדי מצא חן בעיניי, אבל הלה, לאחר כל פגישה, משך את מתן התשובה שלו לגבי ההמשך שלנו כמו מסטיק. לא אוכל לשכוח את השעות הארוכות ומורטות העצבים שבהן הייתי בוהה בנייד וממתינה בכיליון עיניים לעדכון ממנה.

לבסוף, בתום 8 דייטים הוא הבהיר לי שזהו, זה נגמר בינינו וביקש לדעת האם נוכל לשוב ולהתראות בעוד שנה, במידה ונשאר רווקים. השבתי בשלילה. בכיתי ויבבתי לא מעט בימים שאחרי, אבל ידעתי שפעלתי נכון.

במקרה אחר זה היה בוס שרק דרש ודרש ודרש ולא הבין שבשביל לקבל צריך גם לתת, קמצוץ, לא הרבה. הבריון לא סיפק תנאים מינימליים לעבודה במשרד - ״מפזר החום מכער את החלל, לקחתי אותו הביתה״, ״כמה זמן את אוכלת בחוץ? תחזרי מיד״ - וניפק עוד המוני אמירות כנף שגרמו לי לחפוץ "לעוף" מאותו מקום ולמזלי, זה אכן קרה בסופו של דבר, לאחר טון ויכוחים והתנצחויות ביני לבינו, ים דמעות בשירותים והעמדתו על טעויותיו (וזה לא היה קל בכלל, עם המטר שישים ובמבה שלי ובטחון עצמי ברצפה לעומת שני המטר שלו + מינימום שניים נוספים של אגו), ביוזמתי, עם ראש מורם. חסדי השם

היו עוד אירועים כאלו, שגרמו לי להיאלם ולרצות להיעלם, שחשתי אפסית, נמלה תועה בחדר, למול המאצ׳ו הכל יכול, אבל מה? בחלוף אחד ועוד אחד ועוד אחד, למדתי לתבוע את כבודי ולהלחם על זכויותיי הבסיסיות כאדם וכנקבה. עור הפיל מתפתח באיטיות. זהו תהליך ארוך, בצעדי צב, אבל מבחינתי, כל התקדמות מבורכת. כל גיוס כוחות ומאבק על מקומי מוביל לסימון וי עצום בגודלו ברשימת המטרות שלי, שלנו.

ראו, כפי שציינתי בכותרת, אינני פמיניסטית דגולה, לא מנופפת בדגלים של שוויון השכם והערב (או איך שבן הזוג קורא לזה: ״פמיניסטית כשנוח לך״ והוא צודק. מודה). אך אני כן דורשת את שמגיע לי וזה קשה ומאתגר. לפעמים חוששת שפרצופי הלוהט מבצבץ מבעד לשכבות המייקאפ היוקרתי שאני מורחת וניתן לראות את האדמומיות שאופפת אותו, כביכול מסגיר את אי הנעימות, את הבושה, אבל בחלוף הזעם, אני מתהלכת בעולם בתחושה עילאית, מנצחת.

ליידיס, נסו את זה בבית (אבל לא רק, אלא בכל זירה שבה נדמה לכן שאתן לא שוות ערך וראויות ליחס שונה, מכבד). ככלות הכל, הבלחות אומץ חד פעמיות יהפכו להרגל קבוע וההרגל חזק יותר מכל זכר אלפא, עצמתי ככל שיהיה.