עמירן דביר: "רגע לפני ר"ה לעצור ולהודות"

המשנה במסכת ראש השנה אומרת שבארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים.

הגמרא בדף טז. אומרת: אמר ר׳ יהודה משום ר׳ עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפי שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב״ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות.

מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה, בשופר, אמר ר׳ אבהו למה תוקעים בשופר של איל, אמר הקב״ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

צריך לשים לב ולנסות להבין הבדל מהותי בין מה שהגמרא אומרת לגבי שלושת החגים, לבין מה שאומרת על ראש השנה.
בשלושת החגים הלשון הוא ״הביאו לפני.. כדי שיתברכו לכם..״, שמשמעותו תנו לי כדי שאתן לכם.

אך בראש השנה הלשון לגמרי אחרת ״אמרו לפני בראש השנה.. כדי שתמליכוני עליכם..״, שמשמעותו לכאורה, תנו לי כדי שתצליחו לתת לי עוד ולהמליך אותי עליכם.

האכן זהו הפירוש?

ואם אכן שבשלושת החגים הרעיון הוא לתת לקב״ה משהו כדי שנתברך באותו משהו במשך כל השנה, אם כן לכאורה גם בראש השנה אנחנו אמורים לתת משהו, ומה ניתן לקב״ה כדי לקבל חיים טובים? הניתן לו חיים של מישהו? הרי בוודאי שדבר זה לא יעלה על הדעת.

ואכן הגמרא כמו שהבאתי קודם מתרצת על עניין זה

ומסבירה שעל ידי שאנו תוקעים בשופר, אנו מכוונים להזכיר לקב״ה את עקידת יצחק, וממילא בכל תקיעה ותקיעה שאנו שומעים, הרי היא כהצהרה שגם אנחנו מוכנים להיעקד על המזבח ממש כמו יצחק, ולמסור נפשנו לקב״ה לולא נתבקש לכך.

אם כן כמו בשלושת החגים שצריכים אנו לתת משהו כדי שהקב״ה ימשיך לתת לנו את אותו הדבר במשך כל השנה, כך גם פה כשנמליך את הקב״ה על ידי שופר, הרינו כמוסרים לו את נפשנו, גם אם לא בפועל אך עדיין בכוונת הלב, ועל ידי נתינה זו, מבקשים אנו מהקב״ה שיתן לנו חיים במשך כל השנה הבאה, חיים בריאים ומאושרים.

2:

מעניין לראות שבתורה לא ממש מוזכר עניין ראש השנה לעניין עמידה לדין.

בפרשת פנחס מוזכר ״יום תרועה״ ובפרשת אמור מוזכר ״זכרון תרועה״, אבל את עניין הדין עצמו לא מוזכר.

בתהילים כן מוזכר עניין הדין, בפסוק ״תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב״
גם בתחילת ספר איוב מוזכר העניין ככתוב: ״ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על השם ויבוא גם השטן בתוכם ויאמר ה׳ אל השטן מאין תבוא״

אומר הזוהר הקדוש וכך גם מוזכר ברש״י שם באיוב: ״ויהי היום״ זה ראש השנה ״ויבואו בני האלוקים״ אלו המלאכים המסנגרים ״ויבוא גם השטן בתוכם״ זהו השטן המקטרג.

ואז הגיע הרב אמנון ממגנצא, וכתב פיוט חשוב ששם לנו תיאור אמיתי מדויק ומפחיד שממחיש לנו מה קורה בדיוק בראש השנה, הוא יום הדין.

״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום.. ובשופר גדול יתקע.. ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון.. מי יחיה ומי ימות.. מי בקצו ומי לא בקצו.. מי ישקט ומי יטרף..״

הפיוט החשוב והמיוחד הזה מקבל משנה תוקף בימים טרופים אלו שאין אנו יודעים מה יוליד לנו המחר.

3:

אם כן נשאלת השאלה איך אנו אמורים להתמודד עם מצב שלכולנו יש חטאים, כל אחד כפי עניינו, ומה נעשה ביום הדין הקרב שלכל מעשה שלנו ואפילו הכי קטן, יש השלכות גדולות? איך ננצל ?? מה עושים רבונו של עולם???

אבל אבאל׳ה שלנו שאוהב אותנו כי כולנו ילדיו, נתן לנו מתנה גדולה וחשובה, את הסנגור הכי טוב בעולם, ומיהו, השופר.
חשוב לדעת שעד שלא תוקעים בשופר, הקב״ה יושב על כסא דין, ורק אחרי תקיעת השופר, עובר הקב״ה לשפוט אותנו מכסא הרחמים.

ככתוב ״עלה אלוקים בתרועה, ה׳ בקול שופר״.

לפני התרועה אנו נשפטים בשם ״אלוקים״ שהוא שם של מידת הדין, ורק אחרי התרועה אנו נשפטים בשם הוי״ה שהוא מידת הרחמים.

אם כן יוצא שבזכות השופר, יכולים אנו לעבור את הדין בשלום, כי השופר הוא הסנגור הכי טוב שיכל הקב״ה לתת לנו.

רבי יהונתן אייבשיץ בספרו ״יערות דבש״ כותב שחשוב מאד לדעת שאסור לדחות את התקיעות אפילו דקה אחת, כי כל דקה היא קריטית למשפט שלנו, של כל עם ישראל.

אלה שנוהגים להאריך בשחרית, לעשות קידוש לפני תקיעות או סתם להתעכב, כדאי לדעת שיש עם זה בעיה גדולה, כי לפי ר׳ יהונתן, את אש הבעירה העצומה שהולכת למעלה, יכול לכבות רק האוויר היוצא מן השופר.

כתוב: ״אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון״

ושואלים חז״ל, וכי אומות העולם אינם יודעים לתקוע בשופר? מה הבעיה לתקוע בשופר?

ואומרים חז״ל, אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה לעבור מכסא הדין לכסא רחמים.

כתוב בתהילים פרק ק״נ, ״הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור הללוהו בתוף ובמחול הללוהו במינים ועוגב..״, והשאלה הנשאלת היא מדוע נבחר דווקא השופר כדי לסנגר עלינו בראש השנה? הרי יש גם את הנבל וכינור למשל, ומדוע שלא ננגן בנבל או בכינור למשל בראש השנה?

התשובה היא כיוון שכל כלי הנגינה שימשו גם לעבודה זרה, ורק השופר מעולם לא שימש לעבודה זרה, זאת הסיבה שאמרה לנו התורה לתקוע דווקא בשופר.

ואף על פי שכל השופרות כשרים חוץ מהפרה כיון שהיא מזכירה את חטא העגל, אומרת הגמרא שעדיף לתקוע בשופר של איל שמזכיר את עקידת יצחק.

4:

דמות מרכזית שחשוב ללמוד ממנה דרכי תשובה היא לא אחרת מאשר עכן ממשפחת זרח אשר בשבט יהודה.

יהושע יוצא למלחמה על מקום שנקרא ה״עי״, וכתוב שבמלחמה זו נהרגו כשלושים וששה אנשים מעם ישראל.
ולכאורה מה פרוש כשלושים וששה? כמה מתו? שלושים וחמש וחצי? למה לא להגיד או שלושים וחמש או שלושים ושש.

והגמרא בסנהדרין אומרת שבעצם מת בן אדם אחד שהיה שקול כרוב הסנהדרין והוא יאיר בן מנשה.

רוב הסנהדרין מתחיל בשלושים ושישה אנשים (מתוך שבעים) ולכן הנביא אומר שמתו כשלושים וששה, אחד ששקול כמוהם.

לאחר מקרה זה קרע יהושע שמלותיו, נפל אפיים ארצה ושאל מהקב״ה מדוע קרה הדבר הזה.

אז הקב״ה עונה לו שזה קרה בגלל שעם ישראל חטא ״ויאמר ה אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך, חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כיחשו וגם שמו בכליהם״.

יהושע שלא ידע על מי מדובר, ומיהו האיש שהעיז לקחת לעצמו מהרכוש המוחרם, ביקש מהקב״ה שיגלה לו את זהות הגנב, אך הקב״ה מסרב להלשין ולמסור ליהושע את שמו של הגנב ומצווה עליו למצוא את החוטא באמצעות גורל.

תחילה עשה יהושע גורל על זהות השבט, ונפל על שבט יהודה, לאחר מכן יצא הגורל על משפחת הזרחי, ואז הראה הגורל על עכן בן כרמי בן זבדי למטה יהודה.

עכן זלזל וצחק על הגורל בטענה שאין ללמוד ממנו כלום.

יהושע שחשש שעם ישראל יזלזלו בגורל, שאיתו הוא אמור לחלק בהמשך את ארץ ישראל לשבטים, פונה לעכן ״בני, שים נא כבוד לה׳ אלוקי ישראל ותן לו תודה״

המפרשים מסבירים ש״תן לו תודה״ הכוונה לוידוי על החטא, שכך ביקש יהושע מעכן, שיתוודה שאכן הוא הגנב ועל ידי זה יעשה קידוש ה׳ שאכן הגורל הוא אמיתי ומאת ה׳.

כתוב שכשאדם הראשון חטא, הוא לא חזר בתשובה באותו יום אלא רק כשפגש בהמשך את קין ושאל אותו מהו עונשו על שרצח את הבל.

קין ענה שעשה תשובה ונתפשר על העונש.

באותו רגע הבין אדם הראשון שיש מציאות כזאת של תשובה, חזר בתשובה ואמר ״מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה׳״. ומהו להודות? להתוודות.

ומפה לומדים לכל הדורות שכל מי שמתוודה על חטאיו ניצל מדינה של גיהנום.

וזה מה שדורש יהושע מעכן, שילמד מזקנו יהודה, שהודה במעשה תמר ואמר צדקה ממני.

שאם לא היה מודה, היו שורפים את תמר ביחד עם התאומים שבביטנה, תאומים אלו היו פרץ וזרח, ומזרח כידוע יצא עכן.
התביעה של יהושע על עכן, שהוא קיים רק בזכות ההודאה של יהודה, ואין לו ברירה אלא להמשיך הנהגה זו ולהודות גם כן.

חז״ל אומרים שהנהגת אמירת התודה הגיעה ליהודה עוד מדור קודם, ככתוב אצל לאה ״הפעם אודה את ה׳״.

כשילדה לאה את בנה הרביעי יהודה, והבינה שקיבלה יותר בנים מחלקה היחסי לשניים עשר השבטים, ראתה לנכון להודות לקב״ה.

זכתה לאה ויצאו ממנה צאצאים שהודו להשם.

יהודה כמו שאמרנו ״צדקה ממני״, דוד המלך שאמר ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ ואצל דניאל ״לך אלוקי אבהתי, מהודה ומשבח אנא״.

כתוב שראה דוד שההודיה טובה ואמר הודו לה׳ כי טוב, ובהמשך אמר אודה על פשעי, גם מפה לומדים חז״ל שההודיה היא הוידוי.

ממילא רואים שיש קשר ישיר בין אמירת תודה לאמירת ווידוי, כי אחרת מה הקשר בין אמירת התודה של לאה לווידוי של יהודה ״צדקה ממני״.

ואכן מוזכר בעוד מקומות הקשר הישיר בין הודיה לווידוי שמזה לומדים חז״ל ש״אין תשובה לפני הקב״ה יותר מן ההודיה״.

נחזור ליהושע ועכן.

יהושע הבין שיש להודות להשם ולמד ממצוות הביכורים שיש להפריש את הדבר הראשון שמקבלים, החליט להקדיש להשם את יריחו, שהיתה העיר הראשונה שכבש והיה זה שלא כדרך הטבע בגלל החומות והביצורים שלה, ולהחרימה לבל יקח איש ישראל אפילו חלק קטן ממנה.

באותה עת חיבר יהושע את ״עלינו לשבח״ הידוע, שמתחיל בהודיה ומסתיים בהמלכת הקב״ה ״כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.

אם כן יהושע מנסה לשכנע את עכן להתוודות, ומסביר לו שהווידוי הרי הוא כאמירת תודה שהיא עצמה הבסיס לתשובה, ככתוב ״בני שים נא כבוד לה׳ אלוקי ישראל ותן לו תודה״.

ואכן עכן השתכנע והתוודה בפני כל העדה על כל החטאים שעשה ומסתבר שלקיחתו מהרכוש המוחרם היתה הקטנה שביניהם.

עכן התוודה שלקח מהרכוש המוחרם, היה זה בשבת וכיוון שהעביר לאוהלו עבר גם על הוצאה מרשות לרשות, התוודה גם שבא על מערה מאורסה, ושמשך עורלתו, שהתבייש בזה שהוא מהול.

סוף המעשה, לאחר וידויו של עכן, סקלו אותו בגלל חילול השבת, וגם שרפו אותו בגלל הנערה המאורסה, אבל הכי חשוב, נמחלו לו כל העוונות בזכות התשובה שעשה.

ולא רק זה, אלא שזכה להיות בגן עדן במחיצת אברהם כיון שהתוודה על שמשך עורלתו, וליד יוסף הצדיק כיוון שהתוודה על עריות, וליד משה בגלל שהתוודה על חילול השבת.

קודם מותו חיבר עכן את ״על כן נקווה לך״ כהמשך ל״עלינו לשבח״ של יהושע, שם מוזכרים תשבחות רבות לקב״ה, ובמותו עלה ישר לגן עדן למחיצת הצדיקים.

רמז לזה אפשר לראות בראשי התיבות של שלושת המילים הראשונות ״על כן נקווה״ שיוצרים את השם עכן.

עכשיו מובן מאד מדוע פותחים את סדר מלכויות עם ״עלינו לשבח״ שאין מתאים ממנו כפתיחה להמלכת הקב״ה, כי התודה היא הבסיס להמלכה.

כתוב שמרוב חשיבותו של ה״עלינו לשבח״ כל פמליה של מעלה עומדת ומקשיבה כשאומרים אותו.

עכשיו גם מובן דברי הגמרא על ראש השנה, ״אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות.. כדי שתמליכוני עליכם.״

כשנשבח את הקב״ה ונודה לו, יתן לנו ה׳ את סליחתו לקראת השנה החדשה.

5:

שעות ספורות לפני כניסת ראש השנה, ממליץ אני לכולם לעצור כמה דקות ולהודות לקב״ה על כל מה שנותן לנו.

ראוי שכל אחד ימצא את הדברים הטובים בחייו ולציין אותם כתודה לקב״ה.

בהרגשה זו של אמירת התודה יהיה לנו יותר קל ומובן להתוודות על מה שצריך, כי לא עולה על הדעת שעם המתנות שקיבלנו נשתמש לביצוע עבירות, כי אין ווידוי כהכרת הטוב.

שנה מקסימה לכולם ❤️
עמירן דביר (הלוי)