אאא

היו ימים וזה לא היה מזמן, ומלחמת חורמה התנהלה בין התנועה הציונית ליהדות החרדית. אחת מזירות הקרב הלוהטות, הייתה "הפושקע", קופסת הצדקה הכחולה של קק"ל שנועדה לממן את הרעיון הציוני.

קרבות מבית לבית התנהלו במזרח אירופה בין מתנגדי הציונות לתומכיה על הכנסת ה"פושקע" לבתים. לא אחת ולא שתיים גורשו המתרימים מחלקי ה"פושקע" מעיירות ליטא ופולין על ידי רבנים חרדים.

מעשה היה בשליח ציוני שהגיע לשבות בעיירה שוועהל, הליטאית, לאחר תפילת השבת עלה השליח לבימה והחל לדרוש לטובת הכנסת ה"פושקע" לבתי התושבים, בין הנוכחים היה הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, לימים ראש ישיבת טלז, הוא קם ומחה בקולניות נגד הדובר. "הציונות היא עקירת הדת", קרא והשליח סולק בבושת פנים.

מי יגל עפר מעיניך, שליח קק"ל מבויש ונכלם, כאשר היום צפוי חניך עולם התורה לנהל את הקרן שקמה באמצעות אותן קופות כחולות, שקל ציוני אחרי שקל ציוני, כחלק מההצטרפות של גוף חרדי המזוהה עם 'דגל התורה' להסתדרות הציונית.

ידידי המלומד ישראל שפירא כתב מאמר מאלף בנושא בעל בימה זו, דבריו מאלפים אכן, אך חוטאים לעיקר, נטפלים לטפל ומחמיצים את המשמעות של הצעד. במאמרו הוא מתעכב על סוגיית שיתוף הפעולה עם הרפורמים, זו סוגיה חשובה, אך לא בזה המדובר, וזה לא תוכנו של התבשיל שבישלה הפוליטיקה החרדית. ההתנגדות המסורתית והחריפה של מנהיגי היהדות החרדית להסתדרות הציונית, וכל שכן להצטרפות אליה לא הייתה בשל ההתנגדות לרפורמים.

הסתדרות הציונית העולמית הוקמה על ידי בנימין זאב הרצל בשנת 1897, בקונגרס הציוני שהתכנס בבזל שבשווייץ. מאז יומו הראשון הארגון נתקל במלחמת חורמה מצד רבנים אורתודוקסיים. מצד שני רבנים אחרים הצטרפו אליה וייסדו את תנועת "המזרחי".

מאז מה שמבדיל בין "המזרחי" ל"חרדים" הוא היחס לציונות. בעוד רבני המזרחי תומכים ברעיון הציוני, החרדים הנגדו לו, לחמו נגדו וראו בו עבודה זרה, כפירה בהגדרת מהותו של העם היהודי שאינה אומה אלא בתורתה. אגודת ישראל במידה רבה קמה על רקע התנגדות החריפה להסתדרות הציונית.

גם לאחר הקמת המדינה, כאשר אגודת ישראל בחרה להצטרף למוסדות המדינה היה זו במודגש הכרה דה פקטו, של מי שירצו או לא ירצו עומדים מול מציאות של קיימת שכוננה בתש"ח, והיא לא תמכה במדינה מתוך זהות עם הרעיון הציוני. כמה נהרות של דיו נשפכו מעל דפי היהדות החרדית כדי להבדיל בין האידיאולוגיות השונות בין שחור לבן לכחול לבן.

ההסתדרות הציונית היא עדיין אותה הסתדרות ציונית של הרצל, שהצליחה לממש את הרעיון המרכזי שלה, ומעוניינת להמשיך ולקדם אותה. כל מי שמבקש להיות חבר בההסתדרות הציונית עליו להסכים לחוקתה לפיה, "הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי... רואה במדינת ישראל יהודית, ציונית, דמוקרטית ובטוחה, את הביטוי לאחריות המשותפת של העם היהודי להמשך קיומו ועתידו". החוקה גם קובעת כי הדרך להבטחת עתידו וייחודו של העם היהודי היא באמצעות "חינוך יהודי, עברי וציוני, טיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים והנחלתה של הלשון העברית כשפתו הלאומית".

הביקורת החריפה שהושמעה מעל דפי 'יתד נאמן' בטאון 'דגל התורה' בשנת תש"ע נגד ש"ס, בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, באה בעיקר על רקע אשרור האמנה על ידי ש"ס, ועל כך ההצטרפות למוסדות הציוניים, שטשטשה את ההשקפה המסורתית שהבדילה בין "חרדים" ל"דתיים לאומיים". היום נפל דבר כאשר דגל התורה הצטרפה לש"ס, בהסכמתה לאמנה הציונית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מימי הקמת המדינה והתבססותה ניצח הרעיון ההרצלייני את מתנגדיו באמצעות הפיכתו לממשות יציבה. כל הכרה בינלאומית נוספת במדינת הלאום היהודית מחזקת את הציונות המדינית. זה קורה אט אט.

במקביל נראה שגם מתרחש סיפוח זוחל אצל המתנגדים מבית, מהכרה דה פקטו, להתערבות פעילה, מהתערבות פעילת לשותפות. אכן כפי שהורו רבני דגל התורה אשרור האמנה הוא רק "הוראת שעה", אבל הוראת שעה שכזו יכולה לבוא רק לאחר שהציונות כבר אינה נתפסת כ"עבודה זרה" ו"עקירת התורה".

להצטרפות החרדית להסתדרות הציונית משמעות היסטורית, שכן גם אם ציוניים נלהבים הם עדיין לא, אנטי ציוניים הם כבר ודאי לא. הרי אין מקום לנדות את ה"פושקע" הציונית אם בסופו של דבר היא מפרנסת נציג חרדי וסיפור ה"פושקע" הציוני הוא בקליפת אגוז, סיפור היחסים שבין הציונות לחרדים.

בעבר הצטרפות חרדית מכל נימוק שהוא להסתדרות הציונית נשמע מופרך לחלוטין, אבל המציאות עולה על כל דמיון. כמתברר, אם תרצו אין זו אגדה.