אאא

באחד מימי השבוע שעבר, עסקתי בקיפול כביסה ובמקביל, ניסיתי להשיב לאימיילים, בזמן שהבן הבכור שלי חג סביבי, תוך שהוא משתף אותי בתחפושות העתידיות של חבריו לכיתה. האם ידעתי שמאיר הולך להיות כבאי? או שליצחק יש תחפושת של שוטר מאמריקה? לא ממש.

הסיבה? יתכן שלמרות שאני מגיבה לסיפוריו, אני לא בדיוק... מקשיבה.

והפעם הוא לגמרי תפס אותי בקלקלתי. "אמא!", הוא ילל. "את לא מרוכזת. את פשוט אומרת לי את כל מה שאני אומר!".

הוא צודק לחלוטין, כמובן. ראו, בעוד אני מתגאה בהיותי הורה מעורבת, לעתים רחוקות אני מתעלמת בזדון מילדי שמדבר על הדברים המעניינים אותו. אך עם זאת, שמתי לב שעשיתי את הטעות הנפוצה של השוואה בין תגובה לבין שיחה - טעות שמבוגרים רבים נופלים בה. גם בחייהם המקצועיים וגם בחברתיים. במקרה זה, אני אומרת דברים כמו, "וואו. צד ימין. המוח הגדול ביותר” וגם, "אה, קשוח. שעתיים בפקק".

כמו כן, יכולתי בקלות לחזור כמו תוכי על תכניותיו של בעלי להיום, תוך כדי מחשבה על שיחת הזום הקרובה שלי, או לסכם את דבריה של חברתי באותה שיחה ב"מהמם" ו"אוי, איזה קשה", בזמן שאני מחפשת שטיחים פרסיים בסגנון וינטג' ברשת. הבעיה היא, שלדעתי אני יכולה לאבד ריכוז ולצאת מהשיחה בלי משים, פשוט על ידי חזרה על קטע שנאמר בה.

כשמדובר במבוגרים, זה בהחלט לא מקובל. ואני / אנחנו צריכים לגשת למושג "הקשבה" כמיומנות שיש לתרגל ולשפר מדי יום. אבל כשמדובר בילדים, הם מדברים כל כך הרבה והאזנה, אבל אמיתית, לכל דבר שיוצא מפיהם, תעביר כל הורה על דעתו במהירות הבזק.

אז איך ניתן לגרום לו להרגיש ששומעים אותו, מבלי להיות המקשיבים המושלמים 24/7? כי כן, לפעמים אני פשוט צריכה לקפל כביסה.

הנה הגישה החדשה שלי: כשאני מקשיבה, אני מקשיבה. ובמקום להנהן או לחזור על מה שהוא אומר לי, אני מנסה להגיב בשאלת המשך: “וואו! לאיזו מכונית יש את המנוע הכי טוב?", לדוגמא. הוא מתרגש לענות על שאלות בסגנון זה ותגובותיו מלמדות אותי לרוב משהו שלא ידעתי על חייו.

לחלופין, כשאני עסוקה בטירוף ולא מצליחה להקשיב לעובדות על רכבים אפילו שניה אחת נוספת, אני פשוט כנה איתו: "אני זקוקה לקצת שקט עכשיו, מותק. אתה יכול לשמור את המידע הזה ולספר לי אותו בעוד עשר דקות, כשבאמת אוכל להתרכז?"

זה לא תמיד עובד, אבל לפחות הוא אף פעם לא מרגיש שאני מכבה או דוחה אותו. והיי, עכשיו כולנו יודעים קצת יותר על מכוניות.