הפרשה מספרת לנו על אחד מהרגעים הגדולים בחייו של העם היהודי: קריעת ים סוף. חז"ל מספרים, שבשעת קריעת ים-סוף נקרע הים לשנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר השבטים, וכל אחד ואחד מהשבטים צעד בנתיב המיוחד לו בתוך הים. נשאלת השאלה, לשם מה חולל הקב"ה 'בקיעות' כה רבות, והלוא כל העם היה יכול לעבור בנתיב אחד, לא יכלו ללכת כולם ביחד?
כדי להבין את התשובה לשאלה זו צריך להבין מה מסתתר מאחורי העניין של קריעת ים סוף. פנימיות התורה, היא תורת החסידות מסבירה כי ים, כמשל הוא דבר המעלים על החיים שתוכו. אנו יודעים שבים חיים מינים רבים של דגים, צמחים ויצורים, ויש כאלו שאנחנו לא יודעים עליהם, בעומקים מטורפים. אבל כשאנחנו מסתכלים על הים מבחוץ- אנחנו לא רואים את כל זה.מה רואים? ים.
כלומר- הים מעלים ומכסה על מה שבתוכו.
כשים סוף נקרע, ראו לא רק את מה שבתוכו אלא את מה שהוא מסמל: את הכוח של הטבע להתבטל לחלוטין לאלוקות.
אמנם, הקב"ה מנהל את עולמו בדרך הטבע. שהרי, אם כל יום היינו רואים ניסים בסדרי גולד של קריעת ים סוף, ברור היה לכולנו שהטבע זו הצגה אחת גדולה. אלא שהקב"ה רוצה שנבין זאת מתוך בחירה והתבוננות ולאו דווקא מתוך ניסים והפקות על.
אם כן, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, כמו שאומרים וצריך רק להתבונן (אגב, ניסים קורים כל יום כל הזמן צריך רק להתבונן בהם ולראות).
נס גדול, אמנם מביא להתעוררות כללית ולהתרגשות גדולה, אך הוא חולף כלעומת שבא ופוטר את האדם מעבודה עצמית. וכאן, מסבירה תורת החסידות הסיבה לקריעת ים סוף ל-12 גזרים.
השבטים מסמלים- כל אחד בייחוד האופייני לו- דרך אחרת בעבודת השם. פעם היה מקובל שיש רק דרך אחת לעבודת ה': לשת בבית המדרש וללמוד גמרא. היום, תורת החסידות מחדשת לנו כי יש אינסוף דרכים לעבוד את השם והם שייכים ל-12 אבות טיפוס כלליים שאותם מסמלים השבטים.
כל אחד ותכונותיו, כל אחד וכשרונותיו צריכים למצוא את הנתיב שלהם לעבור ב"ים" והדברים הקטנים הם החשובים: עוד הידור, עוד ברכה, עוד מצווה, עוד תפילה או צדקה. לא הדברים הגדולים והרועשים הם המביאים לשינוי אלא עבודה קטנה יומיומית וסיזיפית היא זו שמביאה תוצאות.
שבת שלום ומבורך!
