לפעמים בן אדם עושה משהו ולא תמיד הוא יודע עד לאן הדברים יגיעו. ולמה כוונתי?
לאבא שלי היה כל החיים חלום לפתוח מלונית בבית חולים קפלן, ואת התוצאה של החלום כולם מכירים כבר. זה דבר שקיים ועומד ומציל הרבה יהודים מלחלל שבת.
ברוך השם עד היום, מרגע שזה הוקם מעל ל-16 שנה, עברו שם אלפי יהודים שלא היה להם מה לאכול בשבת או איפה קצת לנוח בשבת כשנמצאים ליד החולה.
אבל מה שהיה השבת עבר את כל גבול הדמיון אפילו.
הייתה בליל שבת שריפה באונייה בנמל אשדוד של חיל הים. כידוע, בניגוד לתדמית, יש היום המון משרתים שומרי תורה ומצוות, דווקא במקומות הרגישים. החיילים פונו לבי"ח קפלן לבדיקות בעיצומה של השבת.
לאחר גמר הבדיקות ב"ה כולם בסדר ושוחררו לביתם. אבל החיילים דתיים, והם לא מוכנים לחזור לבסיס בשבת. אז מה עושים? קצינת הקישור שהתלוותה אליהם לא ידעה מה לעשות. להשאיר את החיילים ככה הפקר כבר בליל שבת אי אפשר, להחזיר אותם לאשדוד גם אי אפשר.
הקצינה התחילה לבדוק ולחשוב מה אפשר לעשות במצב הקיים שמבחינתה הוא דרך ללא מוצא. אמרו לה במיון, "יש פה מלונית שילכו לשם".
הקצינה הבינה שברירה אין לה והלכה עם החיילים רגלית לכיוון המלונית.
היא מגיעה עם קבוצת החיילים בשעה 11:30 בליל שבת, דופקת בחשש מה על הדלת, פותחים לה את הדלת זוג דוסים שחורים. מקבלים אותה בחיוך ענק ובלב רחב. "בואו תיכנסו, מה אתם רוצים לאכול?".
פותחים להם שולחן מלא במאכלי שבת ויין לקידוש והכל ברוחב לב ובחיוך ענק. החיילים מסיימים לאכול ושואלים, מה הלאה?, אומרים להם, מה הבעיה? הצענו לכם מיטות בואו תשנו בכיף.
מחפשים את קצינת הקישור, ומוצאים אותה בצד עומדת ואומרת "אין על הדתיים האלה. מה מביא אנשים להיות פה בשבת בחור הזה בבי"ח קפלן רק כדי לעשות את הכל לאלה שאין להם שיהיה להם".
זה פשוט לא יאומן שאנשים עוזבים את הבית שלהם את המשפחה שלהם ומגיעים להתנדב ללא שום קבלת תמורה רק לדאוג שלאחרים גם יהיה. זה קידוש השם שאין כמותו.
וב"ה שיש לי חלק קטן בדבר הזה, וזכות גדולה להיוולד בכזאת משפחה. ושבע"ה זה ישמש רק לדברים משמחים.