במשך למעלה משלושים שנה ברציפות שירת אבי שליט"א בצה"ל, במסגרת תפקידו שהה בבסיסים רבים כשחלק ניכר מהשנים נקבע מקום מושבו במחנה תל השומר.
כאדם ששהה במערכת הביטחון במהלך תקופה כה ארוכה, הצליח עם הזמן לטוות קשרים רבים בגוף הצבאי, להכיר את כל היררכיות ולהתיידד עם כל הנפשות הפועלות והמובילות בצה"ל וכך- ממקום שבתו יכול היה לסייע רבות לאנשים שנתקלו בבירוקרטיות עם שלטונות צה"ל תוך שהוא משתמש בחוכמה ב"מחלפים וגשרים" מעל הצינורות המקובלים.
וכך עשה - בהכירו את המערכת לעומקה שימש אבי שליט"א כ"כתובת" עבור רבים מקרב מחננו שהיו זקוקים להדרכה, בירור, שתדלנות, עצה טובה וסיוע במגוון נושאים הקשורים לשירות הצבאי, לפניו ולאחריו.
לצד האנשים שהודו לו מקרב לב על עזרתו, היו שלא השכילו להבין כי אדם במדי צה"ל והגם שמשרת בתוך המערכת כל כך הרבה שנים אינו יכול לעשות ככול העולה על רוחו ועל אף שתפקידו ותק שנותיו יהיו אשר יהיו, צה"ל אינו מפעלו ועסקו הפרטי וישנם כללים ברורים מה כן ומה לא ומכיוון שכך - יכול היה לשמוע טרוניות מצד פונים שביקשו את עזרתו ומשלא באו על סיפוקם המלא, התלוננו כי אינו עושה דיו בעבורם.
משמעותו הראשונית והמקורית לציווי "כל ישראל ערבים זה לזה" הייתה כפשוטו- כל יהודי בכול מקום בעולם ערב לקיום המצוות של חברו ואם חלילה כשל חברו הרי הוא נושא בעוונו.
ברבות השנים והדורות זכה המשפט הזה לשיבוש המשמעות והרי היום רובנו מבינים שהציווי מדבר כי "כל יהודי חייב לדאוג לכול יהודי באשר הוא ובכול נושא אפשרי ואם אינו עושה כך הרי שעובר עברה הוא".
אין חלילה כל פסול במשמעות החדשה ובשיבוש שנוצר ואדרבא- ברוח הדברים הללו עומדים וקיימים עשרות ומאות ארגוני החסד המעניקים סיוע ותמיכה בכול נושא אפשרי, החל מסלי מזון לנזקקים, תמיכה רפואית בכול התחומים, עשרות ומאות גמחי"ם, ארגוני ה"שומרים" המפטרלים בלילות החשוכים בריכוזים החרדיים וקוצרים הצלחות רבות בשמירה על רכוש ונפש וכלה- בארגון "ידידים" שנוסד מלב יהודי טהור בכדי לעזור לכל אדם בכול סוג של צרה, בכול מקום ובכול שעה והגם אם אזל הדלק במעלות ה"קסטל" מיד יופיעו האברכים כמלאכי השרת עם קנקנן הדלק.
את עיקר העול מה"ערבות" נושאים על כתפיהם אנשים "משלנו" הנושאים במשרות ממשלתיות, עובדי משרד הבריאות, הרווחה, החינוך,עובדים בכירים בבנקים, מוסד הביטוח הלאומי וכל משרה בעלת השפעה.
אלו - לילותיהם יומם, דלת ביתם מופקרת לנוקשים, ניידייהם האישי הפכו לציבורי, תפילותיהן נעשו "קבלת קהל" ושיעור הדף היומי לשיעור בהגשת טפסים ובקשות, אלו- חשופים יומם ולילה לפניות אישיות לצורך עזרה בביוקרטיה ובקשות "פרוטקציה".
הם - עושים הכול בכדי לעזור ולסייע, כשהם מצליחים הם זוכים לתודות ותשבחות אך - כשההצלחה לא האירה הרי שסופגים קיטונות של טרוניות על אוזלת ידם ללא עוול בכפם ולעולם אף אחד לא ינסה להבין שלמרות משרתם הרמה ועמדתם הציבורית לא הכול הם יכולים, לא הכול מותר ולא הכול חוקי.
בימים אלו ממש- הולכים ומשלימים את גיוסם למשטרת ישראל כעשרים אברכים מתוך הציבור החרדי, מדובר בפרויקט ניסיוני של שילוב אברכים במערך משטרת ישראל,המתגייסים- עבודתם תחשב להם כשירות צבאי מלא והמשטרה- מנסה להוביל מהלך שיצור הבנה וחיבור בינה לבין הציבור החרדי על כל גווניו.
רגע לפני שהשוטרים לובשים את מדיהם המצוחצחים ונחזה בהם מתייצבים במלוא הדרם בתפילת שחרית בבית הכנסת או בשיעור הדף היומי בבית המדרש, בואו נשנן- אומנם במהלך שירותם המשטרתי וככול שיעמיק הזמן, תהיה בהם היכולת לסייע ולעזור במסגרת אפשרותם החוקית אבל- לעולם הם לא יוכלו לשחרר אף אחד מהכלא, הם לא יוכלו למנוע מעצר מתפרעים בהפגנות, אל תחשבו לרגע ש"האברך השוטר" זה שיושב לידכם בבית הכנסת גויס ל"יחידה לביטול דוחו´ת" ואני מבטיח לכם שהוא גם לא חבר של אף שופט תעבורה.
הניחו להם לעשות עבודתם נאמנה! וכול מה שנותר לי לאחל לשוטרים החדשים "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכול דרכך, על כפיים יישאוך פן תגוף באבן רגלך".
טורו של חברון גרנביץ מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.