עם פקיעתו של חוק טל, הקמים על החרדים לחוטפם נפש אל צבאם - יעלוזו. הנה כל היושבים באוהל יעקב יהיו, כביכול, מחויבים לפי חוק לאחוז בחרב עשיו.
הצבא, כביכול, מוסמך לכפות עליהם גיוס. אך לא מיניה ולא מקצתיה. חוק טל הוא פשרה עם שודד במטרה להגן על בחורי ישיבות מפני ביריוני הפריץ; חוק טל לא פטר את בחורי הישיבות משום חובת התגייסות לצבא הציוני, שכן חובה כזו לא התקיימה מעולם. חוק טל היה שקול לתעודת חסות המקבלים מכנופיית ליסטים.
חירותו של בחור הישיבה לעסוק בתורה ולא באמנות החרב קדמה למדינה. לא המדינה העניקה לבחור הישיבה את החירות הזו. חוק המדינה כפוף לעקרונות גבוהים ממנו, כמו חירות האדם. מקור החובה לציית לחוק אינו יכול להיות החוק, בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
כשם שאדם אינו יכול להרים עצמו בציצית ראשו, כך החוק אינו יכול להיות המקור המחייב לציית לחוק. הטוענים לחובה לציית לחוק צריכים לתלות זאת במקורות גבוהים יותר, כמו המוסר. אבל, המוסר אינו מורה לציית לחוק, שבא לשלול את חירות האדם הגרעינית ביותר, ולבטח לא כדי להיהפך לחלק משרשרת הדיכוי – הקרב את חירותך כדי שנוכל בצוותא לדכא אחרים.
גם אם נכיר בערך המוסרי של חובת הציות לחוק המדינה הציונית, הרי שניצבים מולו ערכים אחרים, שבשאלת כפיית הגיוס לצבאם מסיגים אותו.
לפי הנראטיב הליברלי, השלטון צריך להישען על הסכמת הנשלטים. נדרש "חוזה חברתי". בחורי הישיבות מעולם לא נתנו את הסכמתם לשלטון, שיכפה עליהם להצטרף לעבודת האלילים הצבאית. יתר על כן, היחסים בין המדינה לציבור החרדי הושתתו על תוואי הסטטוס קוו, שכל צד ניסה למשוך אותו לכיוון אחר.
מדוע בן גוריון כתב לאגו"י את מכתב הסטטוס קוו, שבו בין היתר הצהיר על חופש מצפון? זאת כיוון שאנשי אגו"י איימו עליו, שאחרת הם יביעו התנגדותם להקמת המדינה בפני וועדת האו"ם שדנה בעניין.
הציבור החרדי מעולם לא הסכים לקבל את עולו של שלטון, שינסה לחטוף בחורי ישיבות לצבא. יתר על כן, ההסתייגות החרדית מהלגיטימיות של המדינה מצאה ביטויים שונים: אגו"י מתנגדת במשך שנים לקבלת משרות שרים, והחזון איש אמר על מגעם של החרדים עם השלטונות הציונים, שזה שאדם נושא ונותן עם שודד, אינו אומר שהוא מכיר בו.
יבואו גייסי הפריץ ויטענו: אבל החוק מחייב אתכם להתגייס. צאו וראו את כוחו המאגי של החוק: פרימו לוי מספר, שהיו יהודים באיטליה, שהסגירו עצמם לידי הפשיסטים, פשוט כדי להיות בסדר עם החוק.
חוק המדינה הנתפש כאליל עלול לעשות שמות במוסר ולסנוור המונים שינהו אל החושך. נזכיר להם, שהמעשים הנפשעים ביותר בהיסטוריה היו במסגרת החוק, והנאצלים ביותר היו בניגוד לחוק. אותם דיפלומטים חסידי אומות עולם, שזייפו ויזות ליהודים כדי להצילם מציפורני הנאצים, מפריכים את החובה המוחלטת לציית לחוק.
אבל, חשוב לציין, שכאן אין ניגוד בין חוק למוסר. שניהם מורים זכות וחובה לא להתגייס לצבא שלהם. גם לפי המשפט הציוני, חוק שנוגד את חוק יסוד חופש העיסוק הוא בטל ומבוטל. לית מאן דפליג, שגיוס חובה נוגד את חופש העיסוק. אם החוק נוגד את חופש העיסוק, הרי שהשאלה היא: האם הוא עומד בכל מבחני פסקת ההגבלה? אם הוא אינו עומד באחד מהם – הוא בטל.
אחד המבחנים הינו המידתיות. אם ניתן להשיג את תכלית החוק הפוגע בחופש העיסוק, בדרך שפגיעתה בזכויות האדם פחותה יותר – הרי שהחוק הפוגע מאבד את תוקפו. והרי את אותה תכלית של הקמת צבא ניתן להשיג בדרך פוגעת פחות בזכויות האדם – צבא שכירים! הנה כי כן, מבחינה משפטית, חוק שירות ביטחון הוא חרס שבור. כל שמנסה לכפות גיוס, עובר על החוק.
יתר על כן, לא זאת בלבד שמותר לפי החוק לא להתגייס, אלא שבגלל פשעי הצבא הציוני אסור, לפי החוק והמוסר, להתגייס לשורותיו. האיסור החוקי להתגייס לצבא הישראלי התחזק, מאז שנחקק בידי הכנסת החוק האוסר על חברות בארגון פשיעה, ומאז התגבשות נורמות בינ"ל נגד כל סיוע וחבירה לטרוריסטים בעקבות פיגועי האחד עשר בספטמבר.
יש לזכור כאן את אזהרת משלי למי שאומרים לו חטאים: "לכה איתנו... נצפנה לנקי חינם... כיס אחד יהיה לכולנו".
הכותב הוא מרצה למשפטים