איך הגדיר את זה כותב טורים ידוע? המצב ככה-ככה. מצד אחד הראש באדמה, כולם עצובים, מצד שני יש מראות שלא ישכחו לעולם ויהפכו לחלק מתמונות ההיסטוריה. החרדים שמקימים אוהלים לסוכות האבלים ל"ע, נוסעים לצפון ולדרום להביא ווסטים ומטענים לחיילינו, ציציות ירוקות ומה לא. האחדות בין חלקים בעם, שמיעוטם קרא עד לא מזמן לעשות ח"ו 'מרי אזרחי לא אלים'. והנה, הקב"ה הפך את הכל.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. יש עוד ניצחון מדהים, אולי נלמד ממנו משהו ונקווה שלא נפספס אותו.
בעיר בה אני מתגורר, ביתר עילית, הרגשנו בכל זאת ניצחון. הישג מיידי ומוחשי. זה מתחיל כבר מיד בבוקר, אחרי תפילת שחרית. בדרך הביתה, קופצים למכולת המקומית, והנה הפלא ופלא: צה"ל כבש את השטח. במקום בליל צעקות בערבית בכניסה באספקת הסחורה, שקט, דממה. נכון, פה ושם החנות לא הכי נקייה, ונדמה כי גם חסרים כמה מוצרים לא בסיסיים במדפים. בגזרת העוגות למשל, חסרות כמה גרסאות של 'עוגות הבית' התעשייתיות, אולי חסר גם מים מינרלים, וסוג אחד של חלב לפעמים. אבל השקט... השלווה, הרוגע של הקופאים, הנחת של הילדים. זה שווה הכל.
כאילו צה"ל כבש לנו את המרחב הציבורי ונתן לנו קצת שקט. רוגע. מספיק הראש סחרחר גם כך מכל החדשות הלא טובות.
הנה בצד, רוכן איזה בחור יהודי מקומי, ומחלץ מקרטונים אריזות של קוסקוס ואטריות. בעלי החנויות פנו נואשות לכל מי שרק אפשר בקריאה שחסרות ידיים עובדות. מקבוצות הוואטספ ועד 'מפתח' המקומי שדואג לתעסוקת חרדים.
בתור לקופה, אנשים לא פוסחים על הנושא, ומציעים שלל רעיונות איך לפתור את הבעיה. "מוכן שכל החיים לא יהיו פה מים מינרליים, אבל הייתי שמח אם יעסיקו פה רק ב'עבודה עברית'", אומר חרדי עבדקן. "הנה, אין פה עובדים פלסטינים וב"ה יש לנו מה לאכול, לא חסר ב"ה. אם יהיה חסר לחם, הבת שלי תאפה לחמניות. לא נורא".
בדרך החוצה עם השקית ובה חלב מועשר (עולה יקר יותר אבל חלב רגיל לא הגיע...) קולט בזווית העין ארבעה אברכים חרדים, מפנים ערימות גרוטאות למשאית של מחלקת שפ"ע העירונית.
לא נעים לצלם מצד אחד, אבל טפיחה על השכם לצד פירגון זה כן ובגדול. "כל הכבוד חבר'ה", והם עונים בחיוך "ברוך ה'", תוך ניגוב אגלי זיעה על המצח והעמסה על המשאית.
תמונת מלחמה.
בעיתונים ובמדיה החברתית, כל מיני קריאות "לשים לב לסביבתנו" ולדאוג שהסביבה תהיה נקייה יותר. זה מחלחל עמוק בשטח.
משום מה נדמה שגם הרחובות שקטים יותר, יש פתאום חניה, המצרך הכי מבוקש לאחרונה בעיר. אין מספיק נהגים לחברת קווים, שרוב עובדיה הם ערבים, ויתכן שזה משפיע גם על החניות איכשהו. מה שבטוח שהתנועה רגועה פי כמה.
יש הורים שנאלצים לקחת את ילדיהם לכמה שעות של הלימודים שאושרו טיפין טיפין, אבל אחרים מסתפקים במה שיש וממתינים לאוטובוס בתחנה קצת יותר מחצי שעה, במקום העשר דקות קודם לכן. אבל מצד שני מגיעים יותר מהר הביתה כי כמעט אין אוטובוסים ברחובות...
מה צריך לעשות שהעיר תפעל גם הלאה במתכונת חצי-חג כזאת?
אולי תשאלו את כל המצטרפים לקבוצות שצצו כפטריות אחרי הגשם, שלא להעסיק יותר פלסטינים בעיר ביתר. על פי אחת העדויות של ניצולת טבח באחד היישובים בדרום, המחבלים הגיעו מצויידים במפות שכינו להם עובדים עזתיים שממשלת הימין הנפלאה אישרה להם לעבוד בישראל כ'מחווה הומניטרית".
יש לא מעט בעלי אינטרסים שתקועים ממש כשאין פועלים פלסטינים, כי שלושת הקומות הלא חוקיות שהם בונים על הגגות של הבניינים - שלא ברור האם היסודות נבנו מראש לעומסים כאלו – עומדות ממש באמצע הבניה ותיכף הגשם הראשון יחלחל וכל השקעת המיליונים והדמיונות על ברווזה שמטילה ביצי זהב בסכנה גדולה, כולל סיכון ממשי לנזק רטיבות לשכנים ולמשכנתא ההזויה שלקחו על עצמם בבנק בריבית מטורפת.
מה עוד צריך לקרות כדי שהמציאות השקטה והרגועה תישאר בעיר ביתר גם כשאין מלחמה? אולי לפוליטיקאים הפתרונים.