בימים האחרונים הולכת בבית מהורהרת. לא מצליחה להתרכז בפעולות טריוויאליות, בטח לא במורכבות. נמצאת במקום אחר. גופי כאן ולבי שם… קרובה ורחוקה לסירוגין. קצר בתקשורת בין המוח ללב. מנסה להבין, כאדם חושב, אך כל שמצליחה הוא לדאוג ולהתרגש.
יש מי שמעניק דקה, שעה, אפילו יום, לאחר. והוא עושה מזה חוויה. חש התרוממות, עלייה. אולי מצפה לתשואות חן. הודיה. ויש מי שעוסק בבנייה, עשייה. הצלת חיים והוויה. בדרך שקטה, לא גלויה. מרעיש עולמות בדומיה.
הוא הולך הכי רחוק מעצמו, נותן הכי עמוק מעצמותו. תורם לשני… כִּלְיָה.
יש לו משפחה גדולה, שמונה ילדים. יש לו חברים, ידידים. ב״ה גם נכדים. חי בהווית שליחות בעיר, בעבודה. עסוק מעל למידה. בשיא חייו. נקודה. הוא לא אי שָׁם. לא עוד שֵׁם ב"זאת לתעודה". לא חלק מוועדה, אגודה. הוא קרוב אליי הכי. הכי. אתה, אחי…
כששיתפת אותי ברעיון נעתקו מפי המילים, גם המחשבות. אין לך כבר דאגות? משהו אחר לעשות…? להיות עסוק חצי שנה בריצות? שוב ושוב לעבור בדיקות? מישהו ביקש ממך, הפציר? לתרום לנצח מגופך עבור אדם, שאינך מכיר?
ניסיתי להבין מה גורם לאדם לצאת לגמרי מהאני. מה מביא לנתינה עצמית כזו עבור השני. אין לי תשובות. גם הפסקתי לחפש. יש דברים, שהם נאצלים, נעלים. מעבר למילים. גם לכללים. כמו אורות שמעל לכלים. ואולי כן הגיוני. לא המעשה. האדם שעושה. אם מישהו מהקרובים לי מסוגל למעשה נאצל שכזה, זה רק אתה. עם לב רחב ודלת פתוחה. נתינה שקטה. רחוק מסטטוסים, הגדרות. לא תולה שלטים, לא מחפש כותרות. משהו ישר, פנימי, שבא לי קצת לאמץ לעצמי…
תמיד חשתי שותפה למעשה בראשית, בהורדת חיים לעולם. אך יש רובד עמוק יותר. שהוא לרוב נעלם. יש מי, שמנפץ תקרת זכוכית. תורם מגופו כליה חיה ונושמת, תרומה על-אנושית. חוצה את גבולות ה"אני", כדי לתת חיים לאדם שני. לזה, שאינו בן משפחה, אינו מוכר. גם לא חבר. בעצם זר.
״ואהבת לרעך כמוך" - המצווה הפופולארית בפרשת קדושים. ויש לה אינסוף פירושים. מאנשים ונשים. שהוגים וחושבים. משתפים ומתרגשים.
ויש את מי, שעוקף את כל הלבושים. גם את כל הדרגות. הוא עסוק בלעשות.
לא מרגישה קטנה. בעצם כן. אחות קטנה, שלמדה ממך השבוע פרק בנתינה…
מוקדש לאחי היקר והאהוב, תורם הכליה, נחמן שמואל בן רחל לאה. ולמושתל, אלמוג בן תקווה. להחלמה מהירה ולחיים ארוכים בבריאות ושמחה, התפללו נא לבריאותם המלאה.
התמונות באישורם של המצולמים.