את איראן אני מכיר דרך הסיפורים של אמא שלי. שירי הערש וסיפורי ילדותי לקוחים מהעולם התרבותי העשיר של איראן, של ראשית המאה הקודמת. אמא ע"ה שהייתה ילידת 1926, נולדה בפרברי טהרן והייתה קשורה בנימי נפשה להיסטוריה של איראן ולמשורריה. מבלי משים זה גם נספג בנו.
מאימי למדתי על התהליך התרבותי שעברה איראן במחצית הראשונה של המאה הקודמת. אביו של השאה הפרסי המכונה ´ריזה שאה´, העביר על איראן ובמיוחד על עריה המרכזיות תהליך מואץ כמעט דורסני של מה שאנו מכנים היום ´מערביזציה´. בימיו נאסר על נשים להסתובב ברעלות, כחלק מהמאבק באייתולות ותהליך הפרדת הדת מהמדינה. במקביל נצטוו הגברים להסתובב ברחובות עם מגבעות, כדי לישר קו עם המראה האירופאי. צרפת של אותם ימים הייתה מושא החלומות של השלטון ובד בבד בקרב שדרות שונות בעם. כשרצו לומר על דבר מסוים שהוא נאה , אלגנטי, או שיש בו משהוא מתרבות עלית, כינוהו בהערצה ´FERANGI´, עם הטעמה במלעיל.
התנופה התרבותית הזאת דחפה צעירים רבים לפקולטות לרפואה ולמקצועות מודרניים אחרים, בצרפת ובמרחב האירופי. טהרן התהדרה בבתי ספר גבוהים להנדסה, לימודי שפות ומדעים. האתגר התרבותי הזה יצר פערים עצומים בין פריפריה נחשלת למרכז אינטליגנטי, בין הדור הישן הנבער לדור משכיל,חילוני בהשקפת עולמו ונהנתן באורח חייו.
אמא שלי שלמדה בביה"ס של "אליאנס" בטהרן, נאלצה להפסיק את לימודיה באמצע כיתה ו´. הקושי הכלכלי המשפחתי, במימון הלימודים של אחיה, אילץ אותה לצאת לעבוד, ולממן לו את לימודי ההנדסה. אהבת נפש הייתה ביניהם אך עד יומה האחרון היא לא סלחה לעצמה שלימודיה הופסקו באיבם. אמא שבמעט שנות לימוד רכשה קריאה וכתיבה בשלוש שפות, הייתה בטוחה שהעובדה שכל ימיה השתכרה כעובדת ניקיון, היא החמצה שאסור שתחזור אצל ילדיה.
התסכול בעקבות הפערים העצומים שהלכו והתרחבו במשך השנים בין חלקי אוכלוסיה שונים, היה הקרקע הפורייה עליה צמח האסלאם הרדיקלי של חומייני (כמו גם במקומות רבים אחרים). הזעקה נגד השחיתות והנהנתנות של שלטון השאה, הניע תנועת מטוטלת נגדית. האייתולות, נפגעיה העיקריים של חדירת התרבות המערבית, הביאו לבריחתו של השאה, ולשלטון החומינסטי על כל משמעויותיו, תוך שימוש מניפולטיבי במצוקות חברתיות וכלכליות.
זו הייתה סוג של רגרסיה מבחינת כלל החברה, אך רגרסיה איננה תנועה אידיאולוגית. זהו סוס עם תוחלת חיים מוגבלת. המהומות ברחובות איראן בימים אלו עושות רושם שה´סוס נגמר´, למגינת ליבם של האייתולות.החברה האיראנית שעברה שתי טלטלות קשות, האחת עם פניה למערב ומודרניזציה מואצת והשנייה לכיוון האסלאם המטורף כתנועת נגד, מניעה את עצמה בשעות אלו לסוג של קו אמצעי.
התרבות המערבית, ההשכלה, השיח הציבורי של החברה האיראנית, רחוקים בשעה זו שנות אור מהשקפת עולמו של חומייני ויורשיו. התרבות האיראנית המשומרת בכמה קהילות גולים ברחבי העולם, מלמדת שלאומה הזאת, יש תרבות אחרת שדוכאה במשך שנים, ע"י התרבות השיעית השלטת. ההתפרצות של ההמונים, היא פרי של מרמור והתפכחות. כשמדובר בתהליך עומק מהסוג הזה, איש לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.
בשעה זו יש לשוב ולזכור שאיראן לא הייתה מעולם חלק מהמרחב הערבי. יהודי איראן לא חוו טראומה אנטישמית בעקבות הקמת מדינת ישראל כפי שחוו היהודים במדינות ערב. להיפך, השלטון של השאה האחרון ושל אביו ניחן בסובלנות רבה כלפי היהודים (אף שריזה שאה השתייך לחזית הגרמנית במלחמת העוה"ש, עובדה שהביאה לקץ שלטונו והגלייתו, ע"י רוסיה ובריטניה). הניסיון של השלטון האיסלאמיסטי להשתלט על מדינות ערב באמצעות החצנת יתר בנקיטת עמדה עוינת כלפי ישראל, נכשל באופן טוטלי. באשאר אסאד ונאסרללה הם חריגים בנוף של המנהיגות בעולם הערבי, שבאופן כולל רואה באיראן יותר אויב מידיד.
אלו הן שעותיו האחרונות של השלטון החומיינסטי. בחזית הפנימית עומד השלטון מול העם האיראני שאיבד בו אמון זה מכבר, ועתה הוא מאמין שהגיעה השעה לסלקו. בחזית החיצונית, עומד השלטון בפני שני איומים. האחד החזית הערבית המייחלת להפלתו, והשני מצידם של מדינות שבשל אינטרסים כלכליים בלבד קיימו איתם קשרים ועתה הן מבינות שיש להם עסק עם שלטון קורס, ושמוטב לשקול מחדש את כדאיות המשך הקשר ואיכותו.
כל התסמינים מלמדים כי ה"איום האיראני", אינו יותר מעוד נמר של נייר. האיומים על ישראל, היו ונשארו, אבדן הדרך של המנהיגות ששכחה זה מכבר מנין היא באה ולאן היא חותרת.