"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (פרשת שמיני)
היום "השמיני למילואים" מגיע,
הרגע המיוחל מאז בריאת העולם מפציע.
בני ישראל מקימים סוף סוף את המשכן, הקב"ה בא ושוכן בתוך בני ישראל. (העולם נברא בשבעה ימים, וכעת עם הקמת המשכן אנו עולים קומה, מגיעים אל השמיני שמעל הטבע).
ובעיצומו של היום הנשגב הזה, נוצר מעין ויכוח-דיאלוג מדהים בין משה לאהרן.
ואתם בטח חפצים לדעת מי ניצח בויכוח?
הכל התחיל מכך שבני אהרן הגדולים "נדב ואביהו" הקטירו קטורת מיוזמתם (הם חטפו את המצוה הנשגבה) ותוך כדי הקטרת הקטורת פרחה נשמתם בקדושה ובטהרה - הם מתו.
כעת אהרן "ובניו הנותרים" אלעזר ואיתמר הם אוננים (האבלים קרובי הנפטר, נקראים אוננים לפני הקרובה), ולאונן אסור לאכול את בשר הקרבנות. ואנחנו נמצאים - כמובן - בדור הראשון של הכהנים, אין עוד כהנים אחרים (שאינם אוננים) מלבד מאהרן ובניו.
אז מי יאכל את בשר הקרבנות של "היום השמיני"?
בדיוק בשל כך, קיבל משה פקודה מאת ה', לכבוד היום הגדול "היום השמיני", היום יאכלו הכהנים את בשר הקדשים, למרות שהם אוננים.
והנה הגיע משה לאוהל מועד ומה הוא רואה?
אהרן ובניו שרפו את בשר החטאת של "שעיר ראש חודש".
מפני כבודו של אהרן, הפנה משה את מבטו אל אלעזר ואיתמר וקצף עליהם: "מדוע לא אכלתם את החטאת"?
מיד נכנס אהרן לתמונה, וענה: אמת "משה אחי", אמנם ציוית לאכול את החטאות של "היום השמיני", ואכן אכלנו אותם. אכלנו את "שעיר העיזים" הוא החטאת שהקריבו לכבוד "היום השמיני" יום הקמת המשכן. אכלנו את "שעיר החטאת שהקריב נחשון בן עמינדב. הם אכן קרבנות המיוחדות ל"יום השמיני", הם קרבנות שהוקרבו לרגל הקמת המשכן.
אבל שעיר העיזים של ראש חודש ("מוסף ראש חודש") הוא לא קרבן של "היום השמיני", אלא הוא קרבן ראש חודש (זה נקרא "קדשי דורות" את הקרבן הזה יקריבו גם בראש חודש אייר, וגם בראש חודש ניסן שנה הבאה. בשונה משני החטאות הראשונות שהם "קדשי שעה").
"אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות" מה שהיום מותר לאוננים לאכול, זה חריג! ולכן זה חל רק על קדשי שעה. אבל אי אפשר להקל בקרבן ראש חודש לאוכלו באנינות.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"
משה הודה לדברי אהרן, לפי הגמרא: משה הודה ואמר, אכן כך ציוה ה' "שמעתי ושכחתי".
אך מתוך דברי רש"י מוכיח הרבי שלא יתכן להבין כך, אלא משה הודה ואמר: אכן אני לא חשבתי לחלק בין סוגי הקרבנות, אבל אתה צודק, סברא נכונה היא לחלק בין קדשי שעה לקודשי דורות.
ומכאן צומחת השאלה: מי מה כמה ולמה?
למה משה מבין שלא לחלק?
למה אהרן מבין שכן לחלק?
ולמה בסוף משה משתכנע ומודה לדברי אהרן?
אי אי אי "משה אמת ותורתו אמת".
מסביר הרבי מליובאוויטש:
ובהקדים, התוספות במסכת חגיגה (טז סע"א) כתבו כלל במשנה, כאשר יש מחלוקת בין שמאי והלל, המשנה מביאה קודם את שיטת שמאי ואחר כך את שיטת הלל.
והנה מצינו חריגה מהכלל הזה, בפרקי אבות פרק א.
"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום . . "
שתי משניות אחר כך:"שמאי אומר . . הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".
מסביר הרבי:
שמאי מצד עצמו, היה נוטה לגבורות. הוא היה איש אמת, וכל מי שלא התאים את עצמו לרמת קדושתו של שמאי היה נדחה מלפניו (כמסופר על אןתו גר שבא לפני שמאי "ודחפו באמת הבנין").
אך כיון ששמע מהלל הזקן "הוי מתלמידיו של אהרן" הוא פעל על עצמו לכלול גם את החסדים בתוך עולמו הגבורתי. לכלול חסד בתוך הגבורה. ולכן לאחרי שאמר הלל "הוי מתלמידיו של אהרן" הביאה המשנה את דברי "שמאי אומר . . הוי מקבל את כל האדם בשמחה".
כלומר: בענין אהבת ישראל, אהבת השלום, אהבת הבריות, שמאי היה תלמידו של הלל תלמיד תלמידו של אהרן.
וכאן באה התורה ומלמדת אותנו מי היה תלמידו הראשון של אהרן: "משה אמת".
משה מצד עצמו שייך לעולם האצילות "אמת צרופה ומזוקקה", כאשר הוא שמע פקודה מאת ה' שגם האוננים יאכלו קדשים, האיר אצלו בדרגתו אור אין סופי ("שמיני שבשמיני") שדחה את האנינות מכל וכל. לכן הוא סבר שצריכים הכהנים לאכול גם קודשי שעה וגם קדשי דורות.
תיכף ענה לו אהרן: כל אחד ודרגתו הוא, יש את קודשי שעה, קדשי "היום השמיני" עם אור "שמיני" שמעל האנינות. ויש קודשי דורות הם אמנם קדושים אבל שם שייך אנינות, אותם אסור לאכול.
תשובה זו אופיינית היא ל"אהרן איש החסד", האיש שמקבל ומכיל כל אדם באשר הוא, ואפילו ישנה מן האמת בשביל השלום. הוא זה שיכול להבין ולחלק בין אמת צרופה לאמת לשעתה.
מיד "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
אכן, משה רבינו מוסר התורה,
הוא התלמיד הראשון של אהרן באהבה!!!
יהי רצון
שנלך גם אנו בדרכי אהרן
ובזכות אהבת השלום בחינם
נבטל את החורבן שנוצר בגלל שנאת חינם
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר ז"ל.
לתגובות והארות: Misraeli770@gmail.com
שבת שלום.