כמו פירומן החוזר לאזור הבעירה כדי ליהנות ממעשה ידיו, הגיע השבוע שר השיכון אורי אריאל לסיור בביתר עילית. פחות מחודש אחרי שהוציא את העיר החרדית ממפת העדיפות הלאומית ופחות משבוע אחרי שהממשלה בה הוא חבר נעצה את חרב הקיצוצים בליבן של רבבות משפחות חרדיות, הגיע השר סרוג הכיפה להתנחלות החרדית בהרי יהודה כדי לראות ובעיקר להיראות.
בניגוד לסיורי עבר בהם נשלחו דובריו של השר לפזר הודעות מקדימות, הרי שהפעם נשמרה דממת אלחוט. אחרי שחברו למפלגה, ח"כ מוטי יוגב, גורש ממאפייה במודיעין עילית על-ידי חרדים כואבים וייבב, החליטו בסביבתו של שר השיכון להטיל 'איפול בטחוני' על הביקור: בלי סיורים בבתי-ספר חרדים, בלי התחככויות מיותרות ברחובות שעשויות לחולל מהומות. ככה בדיוק נראים ביקורים של שרי ביטחון באזורי עימות. מגיעים, מצטלמים ורק אחר כך מפרסמים.
לראש העירייה, מאיר רובינשטיין, שתלוי בתקציבי משרד השיכון כפי שנדון למוות תלוי במשיכת החבל של התליין, לא הייתה יכולת לומר לשר את אשר על ליבו. לא להתלונן על הוצאת ביתר עילית אל מחוץ לגדר דווקא על-ידי השר המתנחל, גם לא להתאונן על הפיכת ביתר עילית לבדיחה בהקצאת כמה יחידות דיור בודדות לבנייה בסבב החלוקה האחרון (הבטחות הסרק שפוזרו במהלך הביקור בנוגע לבניית עוד מאות יחידות דיור, כמוהן כחלוקת שיק ללא חתימה. ברגע האמת, כשהגיעה שעת החלוקה ראינו בדיוק כמה יחידות דיור אנחנו שווים).
ברגע של הומור שרק ציניקן ירושלמי כיהושע פולק יכול לספק, פרגן גזבר העירייה יהושע פולק לשר המתארח: "אני לא זוכר בקשה אחת שקשורה לציבור החרדי שביקשנו ממנו מאז שהוא הגיע לפוליטיקה ולא בוצעה". אוי, אלו מטעמים היה עושה הפרשן הרדיופוני יהושע פולק, מפרגון-יתר שכזה של גזבר עירייה חרדית.
מה שנכון לרמת הפרט המקומית רלוונטי שבעתיים לענייני הכלל: קיצוץ קצבאות הילדים, הפגיעה בתקציבי הישיבות ותלמודי התורה. והריקותי לכם גזירות עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם.
אם בתים לא בונים, מה שנותר זה לשתול כמה עצים. כדי לצאת ידי חובה, הזמין רובינשטיין את חבר הממשלה המקצצת בנטיעות, לנטיעת העץ המסורתית בשערי העיר ולאחריה, לארוחת צהריים בבניין העירייה. איך אמר נתניהו? אין ארוחות חינם. על כל טעימה של אריאל, כולנו משלמים טבין ותקילין, יום יום, שעה שעה. אריאל וחבריו מאכילים אותנו צפרדעים ועוד מצפים שנאמר להם תודה ונברך ברכה אחרונה.
על המארח האדיב, מאיר רובינשטיין ואפילו על הגזבר שיצא מגדרו, אין מה להלין. השאלה הגדולה היא, מה בוער לאורח, שעוד רגע ונטה ללון, לכפות עצמו על הפרהסיה החרדית, בכל דרך אפשרית. כמו יתר חבריו לסיעת תקומה בבית היהודי, אריאל מתעקש לחנוק ולחבק. לא מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בהתנהלות שיטתית: כך בדיוק התנהל אריאל במהלך המו"מ הקואליציוני, כשהסתובב עם מאיר פרוש ואורי מקלב בהיכלי הישיבות והפריח הצהרות בה בשעה ששידל את רבני הציונות הדתית, לתת תעודת כשרות לברית החדשה עם לפיד.
זה נמשך בסוגיית חוק הגיוס. אריאל ישב בוועדת פרי לשוויון בנטל ונתן לכולם את התחושה שבמשמרת שלו עולם התורה לא ייפגע. באותם ימים קולו הפך לקול המושמע ביותר בתחנות הרדיו החרדיות, והרוגע שהוא השרה על המאזינים הצליח לתעתע גם במראיינים מיומנים. כשהגיע רגע התוצאה התברר כי מה שעניין את אריאל יקירנו, זהו אך ורק מעמד ישיבות ההסדר וכך, בעוד מעמד הישיבות הציוניות נשמר, שיברה הוועדה את עמוד השדרה של הישיבות הקדושות.
אם שיטתו של אריאל היא לשטות בנציגים החרדים ובקהל בוחריהם, הרי שחברים אחרים, כמו הח"כים כלפא ויוגב, עדינים קצת יותר. אין בהם את העזות הצינית שאריאל ניחן בה, ולכן, הם לא מפסיקים להביע הבנה למר גורלנו. ח"כ מוטי יוגב שהותקף (מילולית, מילולית) במודיעין עילית, רץ להתראיין ולהצהיר שהוא מבין לנפש התוקף. מקסים שכמותו.אריאל ימשיך לשטות ולתעתע, להתנהג אל כולנו כאל פראיירים שלא מתים וגם לא מתחלפים. כך גם שאר חבריו לסיעת תקומה. עשרה קבין של צביעות ירדו לקואליציה הנוכחית, תשעה נטלה הבית היהודי, כאשר כל אחד מחברי הסיעה, פיתח שיטה ייחודית להתל בחרדים.
בית של צבועים
מעל כולם, מתגבהת קומתו התמירה של יו"ר ועדת הכספים, ניסן סלומיאנסקי. אם התנהלותו של אורי אריאל היא דוגמה חיה למושג 'היזהרו מן הצבועים', הרי שהבכי והנהי שהשמיע השבוע סלומיאנסקי הם ההדגמה המוחשית למונח 'דמעות תנין'.
בראיון שהעניק השבוע למגזין המתנחלים 'בשבע' הפך ניסן סלומיאנסקי מרודף לנרדף: "יש להבין", כך יו"ר ועדת הכספים, "שכאשר הסיעות הדתיות היו יחדיו בקואליציה ולא הייתה סיעה גדולה הרואה כדגל את הקיצוץ בתקציביהן המלאכה הייתה קלה יותר. זאת בעיקר לנוכח העובדה שבלעדיהן לא הייתה הקואליציה קיימת, כיוון שכך כוחה של מפלגה בת שלושה מנדטים היה לעיתים גדול יותר מזו של 12 מנדטים כיום. לעומת זאת, המציאות כעת היא ששתיים משלוש הסיעות הדתיות נותרו מחוץ לממשלה ועובדה זו מקשה על ההתמודדות מול מפלגה גדולה המהווה בסיס קואליציוני משמעותי ששמה לה למטרה להיאבק בתקציבים ולקצץ בהם".
הבית היהודי נטלה תשעה קבין של צביעות, אבל דומה שסלומיאנסקי לא מסתפק בכך ומוסיף לגודש הצביעות תשעה קבין של בכיינות. כאילו לא די לנו באורי אריאל הדואג לחבק אותנו חזק-חזק עד שכולנו שומעים את הקנאק, כעת בא סלומיאנסקי ומתעלה על עצמו כשהוא מכה ובוכה.
לא 'איפה הכסף' צריך לשאול את סלומיאנסקי אלא 'איפה הבושה?'. והרי שנים עשר ח"כי הבית היהודי הם ולא מלאך, הם ולא שליח, הפכו את יש עתיד ל"סיעה הגדולה בקואליציה שרואה כדגל את הקיצוץ בתקציבי הסיעות הדתיות". והלוא ברית האחים החורגים היא שהביאה למצב שבו "שתיים משלוש הסיעות הדתיות נותרו מחוץ לממשלה". המצב בו ישנה "מפלגה גדולה המהווה בסיס קואליציוני משמעותי ששמה לה למטרה להיאבק בתקציבים ולקצץ בהם", הוא פרי הבאושים של גידולי הבית היהודי. נתניהו לא רצה בכך, גם לא איווט ליברמן, אפילו לא השותפה הליברלית ציפורה לבני. חובשי הכיפות הסרוגות הם שהביאונו עד הלום כשהם נושאים על גבם את יאיר לפיד, על הגיגיו וקיצוציו.
ביום שבו סיעת הבית היהודי תפסיק לשמש כחמורו של המשיח לפיד, יש עתיד תיראה כמו אייפון 5 שנגמרה לו הסוללה. בינתיים, האחים הסרוגים, הם המטען של יש עתיד, ספקי האנרגיה הבלעדיים של שר האוצר. את לפיד וקיצוציו שהביאונו עד הלום הם נושאים על גבם
מה לו לסלומיאנסקי כי ילין על אחרים? והרי גם כיום, חברי הבית היהודי הם שמשאירים את יאיר לפיד בקונטרול. בניגוד לדימוי המוטעה שהם מנסים ליצור, הרי שבעלי-הבית האמיתיים בממשלה הינם חברי הבית היהודי. הם, ולא לפיד, מחזיקים במניית הזהב שמאפשרת להם לפרק את הקואליציה בכל זמן נתון ולצרף את החרדים לממשלה על חשבונו של יאיר לפיד. בכזאת זכות הכרעה על זהות בעלי-השליטה, מחזיק רק השופט אורנשטיין, הדן ומכריע מי יהיה בעל השליטה במניות אי-די-בי.
ביום שבו סיעת הבית היהודי תפסיק לשמש כחמורו של המשיח לפיד, יש עתיד תיראה כמו אייפון 5 שנגמרה לו הסוללה. בינתיים, האחים הסרוגים, הם המטען של יש עתיד, ספקי האנרגיה הבלעדיים של שר האוצר. ורק אצלנו, בהשפעת יח"צנים מטעם, יש מי שממשיך לשגות באשליות ולהאמין שבנט ואריאל יקצרו את אורך חיי הסוללה של הממשלה.
מי שמבין את המסר טוב מאיתנו הוא יאיר לפיד שממשיך ליידות בנו חיצים ובליסטראות. מבחינתו, הכלבים יכולים להמשיך לנבוח, כל עוד בנט ושות' שומרים על מקומו בהובלת השיירה.
פטיש בראש
בבית היהודי מנסים לזרות חול בעינינו ולצייר לנו מציאות מוזרה ולפיה שר האוצר פשוט מצפצף עליהם ומחסל ישיבה אחר ישיבה. סלומיאנסקי עצמו, באותו ראיון הזוי, תיאר איך גם ההבטחה המינימליסטית להעברת שישים וארבעה מיליוני שקלים לתקציב הישיבות המדולדל, הופרה: "נמסר לי שבשבוע שעבר התגלה עיכוב אצל שר האוצר. לא ברור מה הסיבה. השר בנט מטפל בכך...". בהמשך השבוע, הבהירו בסביבתו של סלומיאנסקי כי הם נותנים ללפיד צ'אנס לעמוד בדיבורו עד לאחר ראש השנה. כשהתפוח בדבש ייאכל, הם יחכו ללולב ולערבה החבוטה. את סחבת 'אחרי החגים' הזאת, כולנו מכירים.
תירוצים כה דלוחים, לא מתקבלים אפילו כתירוץ לאיחור לכיתה א' ביום הראשון ללימודים. סלומיאנסקי אינו עוד חכפ"ש, אלא יו"ר ועדת הכספים. גם אורי אריאל שישב שנים בוועדת הכספים והעביר מיליארדים מתחת לאפים מרחרחים, מכיר את השיטה.
כבר לימדונו כל ראשי הוועדה הקודמים כי עם האיש שיושב על השיבר לא מתעסקים. את מה שידעו לעשות גפני וליצמן, יכול לעשות, אם רק יחפוץ בכך, גם העסקן מספר 1 של הציונות הדתית בעשור האחרון, שבקיא בכל הטריקים והשטיקים שמופיעים בתקנון הוועדה. לא צריך הרבה, די בדחיית הצבעה שחשובה לנערי האוצר, כדי להעביר ללפיד מסר שאף ראיון מתבכיין ל'בשבע' לא ישווה לו.
אבל לפתע פתאום, נאלמה לשונו, נעלמו יכולותיו. "נמסר לי שיש עיכוב... לא ברור לי מה הסיבה...". רחמנות על היצור חסר האונים שאוחז בפטיש ושובר את ראשו בוועדת הכספים. גם אם יועברו לבסוף שישים וארבעה המיליונים העלובים (ביחס למיליארדים המקוצצים), זה יהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
לתמימים שעדיין מאמינים בכנות כוונותיהם של הסרוגים, כדאי להתבונן בהתנהלותם המקבילה בכל הנוגע לשטחים הכבושים. כשמדובר בהעברת כספים להתנחלויות כל הצ'יזבטים ותירוצי הבדים נגנזים. רק חסר לו ליאיר לפיד שיעז להתנגד להעברת המיליארדים למתנחלים, וחברי הבית היהודי בראשות יו"ר ועדת הכספים, יראו לו את מה שהם יודעים. או אז, הם לא יחכו עד אחרי החגים אלא יהפכו את חייו של שר האוצר, כאן ועכשיו, ל'ימים נוראים'.
ככל שמדובר בשפיכת מיליארדים על ההתנחלויות, בבית היהודי לא מסתפקים בפחות מתשלום שמועבר במזומן, וכל זה, תוך כדי ניהולו של משא-ומתן מדיני, על אפם וחמתם של האמריקאים והאירופאים. לפיד מזהה היטב מהי מפת העדיפות הפיננסית של הבית היהודי ומשחק את המשחק בהתאם לכללים. את הכסף שהוא לוקח מהישיבות הוא שופך על ההתנחלויות, עם ריבית, הצמדה ובונוסים.
משמשי המתנחלים
יאיר לפיד עושה את מה שהוא אומר ואומר את מה שהוא עושה. תוכו כברו, פיו ולועו שווים. הוא מישיר מבט וכוונת, ולא מגלגל עיניים לשמיים. השבוע יצא קמפיין 'יש עתיד' ברשויות המקומיות לדרך, תחת הסיסמה 'באנו חושך לגרש'. רק תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה פורצת אם שלטי ההסתה הללו היו מונפים ברחובות הערים כלפי סודנים ולא כלפי חרדים.
השאלה היא, מה למען ה', רוצים מחיינו ח"כי ושרי הבית היהודי? מדוע הם אינם חדלים לטפטף מסרים של חיבה באוזנינו כל הדרך אל הגיהנום שהם מחממים עבורנו. אם הייתה טיפת הגינות באחים הסרוגים, היה עליהם לחדול לאלתר מלזרות לנו מלח על הפצעים.
אבל במקום זה, תחת שיעמדו כמו גברים מאחורי מעשיהם הפוגעניים, הם לא מפסיקים להתחנחן ולהתייפיף. הם ודובריהם לא חדלים מלהשמיע את קולם ולהראות את זיו הדרם בתקשורת החרדית, הכתובה והמשודרת. הם משתלטים על כל מיקרופון ועט, לוחשים לאוזנו של כל שדר קו-נייעס, עטים על כל כתב חרדי מתחיל. אריאל וחבריו (להלן: האריאלים), חרדים לשמם הרע ולמעמדם במגזר החרדי, יותר מהנציגים החרדים עצמם.
בידם האחת, אריאל ושות' מרימים יד בעד יחץ הקצבאות ותקציב הישיבות. בידם השנייה הם שופכים כספים על יח"צ ברחוב החרדי. הם גם משקים, מזבלים ומדשנים את גידול הפרא וגם מנסים לסמן את לפיד כשורש כל הרע, כדי שנעמוד לצידם בעקירה הבאה
הואיל וכבר למדנו על בשרנו, כי הצעדים הציניים בהם נוקטים נציגי הבית היהודי, הם מהלכים מחושבים היטב, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי לכל האנרגיות שמפנים נציגי הבית היהודי לתקשורת החרדית יש מטרה ברורה, ארוכת טווח, שהדרך להשגתה, עוברת ברחוב החרדי.בידם האחת, האריאלים מרימים יד בעד יחץ הקצבאות ותקציב הישיבות, בידם השנייה הם שופכים כספים על יח"צ ברחוב החרדי, בהיקפים גדולים מהשקעות עבר של שרים חרדים.
האריאלים מבינים כי מה שהיה לא יהיה. במרוצת שנות השותפות הטבעית עם הימין הפכה אהדת המתנחלים לחלק מהדי.אנ.איי החרדי. השמעת דעות שמאלניות נדמתה בעינינו להשמעת דעות כפרניות. קריאה לפינוי התנחלויות מבודדות, נשמעה באוזנינו כמו קריאה לסגירת הישיבות.
בעוד במדינת תל אביב לא הצליחו המתיישבים לבנות ולהיבנות, הרי שבמדינת בני ברק הצליחו המתנחלים להתנחל בלבבות. לפני כשנתיים התראיין באכסניה זו מוישה גפני, אז יו"ר ועדת הכספים, והתלונן על כך שהציבור החרדי שתמיד התייצב במרכז, סטה ימינה, מעל ומעבר לסטיית תקן. המתיישבים קראו את הדברים וחייכו חיוך רחב: "כשגפני מתלונן, אנחנו מרוצים", אמר בשעתו וצוטט כאן, אחד מראשי הנהגת המתנחלים, "זה אומר שהצלחנו לטעת שורשים ברחוב החרדי, ובמציאות שנוצרה אף פוליטיקאי חרדי לא יעז להרים יד נגד המתיישבים".
ניפגש בפינוי הבא
האריאלים מתבוננים כיום על הרחוב החרדי ומבינים שהמגמה התהפכה. איציק כהן מרשה לעצמו לדבר על תמיכה ביוזמה הערבית והשמים לא נופלים. הפוליטיקאים החרדים מסבירים שהנטל האמיתי הוא 'נטל ההתנחלויות' והרחוב החרדי מזדהה עם כל מילה. בסיעת תקומה מבינים שבטווח הקצר של ישיבתם בממשלה הנוכחית הם אכן לא זקוקים לחרדים, אבל לטווח הארוך, כאשר המתיישבים יחליפו את החרדים בתפקיד השה לעולה, אנה הם באים?
ולכן השיטה היא פשוטה: מכים ובוכים. נותנים כתף לכל גזירה, קיצוץ ומזימה, ובה בעת, בקמפיין תקשורתי ממומן ומתוזמן, הופכים את לפיד לשורש כל הרע. כאילו לא הבית היהודי משקה, מגדל ומזבל את גידול הפרא. האריאלים יוצאים מנקודת הנחה שבחלוף הקדנציה הרעה הזאת (לנו. להם היא פנטסטית), ובהגיע רגע ההתנתקות הבא, הזיכרון הקולקטיבי החרדי יסמן את לפיד ולא את הבית היהודי כ'אב כל חטאת'.
יחסי ציבור מתוגברים, זה, אגב, המשאב היחידה שאנשי הבית היהודי נכונים כיום להשקיע בחרדים. כי עזבו אתכם מגל הפרסומים על זעם וכעס בבית היהודי כלפי יש עתיד. המדד היחיד לבחינת עוצמת הרגשות הפוליטיים, הינו מדד היציבות הקואליציונית, ועובדה היא שעד לרגע זה, נציגי הבית היהודי לא הערימו כל מכשול, אפילו לא מכשולון, בדרכו של שר האוצר לפיד, למעט נביחות מתוזמנות שרק מאיצות את מהירות השיירה.
רגע לפני שקפץ השבוע לחו"ל השמיע אריה דרעי הערכה מפוכחת: "אני לא קונה את הקולות שעולים מהבית היהודי. הם יישארו בממשלה הזאת כל עוד יוכלו. הם התאהבו בכיסאות, התאהבו בשותפות עם לפיד שהופכת אותם לחלק מהמיינסטרים הישראלי ומאפשרת להם להזרים מיליארדים להתנחלויות. לא מהבית היהודי תבוא לנו הישועה".
את האמירות הללו צריך לגזור ולשמור. יבוא יום והמתנחלים ייזרקו על המנגל הלאומי במקומנו. עוד לפני שהמשטרה הצבאית תפשוט על רחובות בני ברק וירושלים, חיילי צבא הגנה לישראל יתבקשו לשלוח יד בהתנחלויות המבודדות.
את הלקח יש לקבוע במסמרות, כאן ועכשיו. בפוליטיקה אין זכות קיום לחלשים ולסולחים ולכן עלינו להבהיר כבר כיום ובקול גדול, לכל אותם פוליטיקאים ציניים-דתיים וליחצניהם הקנויים, כי בפינוי הבא, כמו בזה שקדם לו, כולנו נמחה דמעה ונאמר תהילים, רק שהפעם, יהא זה להצלחת המפנים ולא המתפנים.