כשמדברים על עצמאות עולה מיד בראש דווקא על אלו שאין בהם עצמאות ולא היה להם עצמאות כגון ניצולי השואה ומשפחותיהם, פגועי מלחמות ישראל שאיבדו את יקירם ומשפחות השכול שברגע אחד נלקח עצמאותם בכך שאין יום ורגע שלא זוכרים ונזכרים ביקירם.
כל היום שעבר היינו עסוקים בהם ובשכול וברגע אחד מגיע השמחה שמחת התקווה שמחת הישועה ואולי נכון יותר שמחת האמונה. אנחנו בימים שבין פסח לעצרת, היום השכול הגדול שלנו הוא יום השעבוד הנורא שגילו לנו כי אנחנו תובעים במצרים במ"ט שערי טומאה, ויום גאולתנו הוא אותו יום ורגע שברגע ההוא עברנו בנס מטומאה לקדושה הקב"ה הוא ולא מלאך הוציאנו משם ממצרים.
כמשל המהר"ל מפרג: אדם שטעה בלילה בדרך במדבר ולא ידע איך לחזור לעיר לפתע הבריק ברק שהעיר את המדבר לשבריר שנייה ואז ראה בדיוק את דרכו החוצה והחל את העבודה העצמית בחשכה החוצה לגאולה.
זהו בדיוק התהליך בו אנו נמצאים בימים אלו, המעבר בין השכול לשמחה ולעבודה העצמית עד לגאולה השלימה, ומליל הסדר יציאת מצרים ברגע, דרך הטהרות ממ"ט שערי טומאה, 'ספירת העומר' ועד לקבלת התורה חג השבועות.
יום העצמאות בעצם כמו בכל יום מסמל בעניינו דבר אחד 'יש אלוקים'! לא רק שאין בישראל אנטישמיות כמו בכל העולם. אלא כל כך טוב בארץ ישראל עד שלא שמים לב שחיים כאן בנס בכל רגע שמסביבנו כל כך הרבה אויבים הרוצים להשמידנו והקב"ה מצלינו מידם.
אנחנו בגלות עדיין רחוקים מעצמאות אמיתית, עצמאותינו כעם הוא יום מתן תורה.
האמת שיש כאן פרדוקס משום שקבלת התורה היא בעצם שיעבוד, שיעבוד לקב"ה למצוות לתורה, וגם קשר נצחי עם הקב"ה, כן בדיוק הפרדוקס הזה הוא הייחודיות של העם היהודי המבין כי חרות אמיתית זהו שימת גבול וחשיבה ושליטה עצמית, ההפך מחרות מזויפת שנשלטת על ידי התאוות, הדגל שלנו היא התורה.
אנחנו מעדיפים דגל נצחי דגל שהולך איתנו לכל מקום ובכל מצב ואי אפשר לקחת לנו או לפגוע בו לעולם. 'האמונה'!
אסיים במשנה: "המקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול השעבוד ועול דרך ארץ" בימים אלו שרודפים את חרותנו ''מבית" ומנסים לפגוע בעולם התורה, ו"מחוץ" על ידי האויבים רח"ל, נבחר לקחת את עצמאותנו וחרותנו בידינו ונניף את דגל האמונה והתורה ואז לא נהיה נשלטים בעול השעבוד ע"י אחרים מבית ומחוץ.
הכותב הינו עורך "המהדורה המרכזית" ברדיו "קול ברמה"