"פעם, לפני שנולד, אמרתי, שאם יוולד לי ילד, הדבר הראשון שאעשה בכל בוקר יהיה לגשת ולתת לו סטירת לחי. סתם כך. שידע שאין צדק. שיש רק מלחמה". על המכתם הזה חתום הסופר דוד גרוסמן.
אישי ציבור חרדים, לא זקוקים לעולמו הספרותי של גרוסמן כדי להגיע למסקנה שאין צדק בעולם. יש להם סימוכין משפטיים. גזר הדין בערעורו של שלמה בניזרי שניתן ביום רביעי השבוע, היה הפרק האחרון בסאגת האין-צדק בעולם, שנבחרנו, בדיוק כמו עיתונאי החצר שלנו, למדו בעל פה מיום עומדם על דעתם הציבורית.
לעיתונות החרדית יש כללים משלה. ברובה, היא איננה כפופה לאתיקה הבסיסית המלווה כל עיתונאי בלתי תלוי. לעיתים, היא מדברת בקול אחד. כמו מקהלה שמצליחה לשמור על הרמוניה, חרף טעויותיו הגסות של המנצח.
כלל בסיסי בעיתונות חרדית קובע: אישיות חילונית שמעדה בעבירות שיש עימן קלון, זוכה לכותרות צעקניות מלוות במאמרי הגות, השקפה ושות', המבכות את אובדן הדרך של ישראל החילונית. אברהם הירשזון חטף מעל דפי העיתונות החרדית בשנים האחרונות, מנת זעם מילולית, שדי בכוחה כדי לגרום למשפחת הירשזון לוותר על שירותי המנוי חינם לעיתונים שמעניקה הכנסת לנבחריה. הוא לא היחיד, לא הראשון ובוודאי לא האחרון. היו שם רבים ורעים ממנו לפניו. שר שסרח, ימצא את עצמו נצלה, שלא לומר נתלה, על האש היוקדת בקולמוסם של מעתיקי השמועה מהאינטרנט.
חלקו השני של אותו כלל קובע, שכאשר מדובר באישיות חרדית, הסמנטיקה נצבעת בצבעים שונים. הכותרות, כמו גם נימת הדברים, עוברות טרנספורמציה. אובדן הדרך הופך לרדיפה פוליטית, אישית וציבורית. פתאום, ציבור שלם יושב על ספסל הנאשמים. אין עבירה ואין קלון כי אם יוונים נקבצו עלי, להשכיחם תורתך, הם אומרים פן ירבה, מקום המשפט שם הרשע ושאר ציטוטים מן המקורות.
שני אירועים מקבילים אירעו ביום רביעי השבוע. שלמה בניזרי, שנזרק כ'סלע' בצידי הדרך הפוליטית, הלך עם התיק עד לאינסטנציה המשפטית הגבוהה ביותר. משוכה שאין אחריה עוד, למעט בקשת דיון מחודש שמותרת במקרים חריגים ולרוב נענית בשלילה. העליונים שלחו אותו לארבע שנות מאסר.
שעות אחדות יחלפו עד שדינו של שר לשעבר נוסף, אברהם הירשזון שמו, ייגזר. חמש שנים וחמישה חודשים. אם תרצו, חמסה חמסה שהמערכת המשפטית מראה לנבחרי ציבור שסרחו. חמסה בכל יד. ביד אחת נותנת סטירה. ביד השנייה גם.
עד כאן העובדות. סמיכות האירועים יצרה סיטואציה מרתקת עבור כל עורך עיתון חרדי. ע"פ הכלל המוזכר לעיל, הרי שהירשזון גנב ובניזרי חף מפשע שנרדף על לא עוול בכפיו.
עיתונות יום חמישי, הייתה אבן בוחן למושכי העט החרדים. בעיקר לאלו האמונים על מלאכת העריכה. שימו לב למילים הפתלתלות שהעיתונות החרדית, היומית והשבועית, הפוליטית והמסחרית, הטתה את הכף לכיוונו של המורשע החרדי התורן.
קצת מפתיע שעיתון "המודיע" שאינו נחשד בעוינות יתר לש"ס ובוגריה, הצניע את הידיעה בעמוד 5, סליחה, בעמוד ה', של העיתון. גם הכותרת, באותיות זעירות, חפה מדרמטיות. "שני שרים לשעבר נידונו למאסר בפועל", נכתב בה. שום נימת הזדהות עם הקורבן התורן. כותרת המשנה שבה מסופר תקציר האירוע, נכתבה באותיות שגודלן המינורי גורם לך לחשוב, שבמערכת "המודיע" מציידים את הקלדנים בזכוכית מגדלת. רק חבל שערכת זכוכית הגדלה לא מצורפת למנויי העיתון.
אגב, הידיעה על כך שצומת אל חאדר ירומזר תופסת מקום של כבוד כבר בעמודו השלישי של העיתון ובאותיות גדולות יותר. כי הרי ברור שהידיעה על רמזור חדש, חשובה לאין ערוך משני שרים לשעבר - אחד מהם חרדי אך לא מהמפלגה הנכונה - שהולכים לכלא.
בעיתון "המבשר" בחרו להתחכם. כאחיו הגדול מיהודה המכבי 5, גם בעיתון של היהדות הנאמנה, בחרו שלא לאזכר את המאורע בעמודו הראשי של העיתון. מאידך, בעמודו השני של העיתון, ביצע העורך הפרד ומשול. הידיעה על משפט בניזרי בנפרד. הידיעה על מאסר הירשזון לחוד. שימו לב לסמנטיקה: בחלקו התחתון של העמוד, כותרת סטנדרטית, באותיות סבירות, המבשרת: "שר האוצר לשעבר הירשזון נידון לחמש וחצי שנות מאסר". שום הבעת עמדה. אף לא מימד של השתתפות בצער.
לעומת זאת: גזר הדין במשפטו של בנזירי זוכה לכותרת אוהדת, תומכת ומלווה. "אישים בתנועת ש"ס: החלטת בית המשפט העליון תמוהה", בישר 'המבשר' לקוראיו. גם מיקומה של הידיעה בחלקו העליון של העמוד, מעידה על אהדה והשתתפות בצער. אף לא ציטוט מפי השופטים. רק תגובותיהם התומכות של אלי ישי, משולם נהרי וניסים זאב. כולם אגב, זכאים שם לתואר הרב.
הדיווח ביומון הליטאי יתד נאמן, היה המסקרן ביותר. במערכת העיתון החרדי הנפוץ ביותר, ידעו ימים ארוכים של מאבקי השקפה ועימותים מילוליים עם בכירי התנועה הספרדית. גם שלמה בנזירי, זכה, ביום מן הימים, למנה הגונה ממחלק המוסר הליטאי. הדיווח בעניינו, היה שבלוני על גבול הלאקוני. "בג"צ קיבל את עמדת התביעה", הייתה כותרת הכתבה. סליחה, אפילו כתבה זו לא הייתה. מבזק קצר בין אוסף ידיעות משמימות. לפחות התואר הרב שלמה בניזרי, ניתן לו מעל גבי ביטאון הדגל. לאריה דרעי, גם את הפריבילגיה הזו לא הייתה. אברהם הירשזון, בהתאם לכלל המוזכר לעיל, זכה לאזכור נרחב ולהפניה של ממש בעמודו הראשי של העיתון, לקיים מה שנאמר אף אתה הקהה את שיניו.
תפנית חדה מתרחשת בסיקור הפרשה מעל דפי השבועונים. סביר להניח שבשבוע הנוכחי, יעדיף בניזרי לקרוא את העיתונות הבלתי תלויה. שם, בין דפי השבועונים, הוא זוכה למעטפת חמימה ותומכת. כזו שמביאה אך ורק את גרסתו, באמצעותם של עיתונאים שהפכו לחלק מצוות ההגנה. עיתון "בקהילה" נתן את הטון. "איפה ואיפה", זעקה כותרתו הראשית, כאילו היה שבועון הבית "יום ליום" (עוד נגיע אליו בהמשך). גרסתו של בניזרי הובאה באריכות, על פני עמוד שלם, תחת הכותרת "משפט שלמה".
הגדיל לעשות עיתון "משפחה" כשהקדיש את כפולת העמודים הפותחת של עמודי החדשות, לסיקור פרשת בניזרי. כותרת הענק "שאגת שלמה" - כקונוטציה ברורה לאסיר הקודם מתוצרתה של ש"ס - מלווה את ידיעת הענק המלווה בראיון נרחב עם בניזרי עצמו. אמנם, שמו של יוסי אליטוב - האחראי בין היתר על הגיזרה הש"סית - נפקד השבוע מן העיתון, אולם אין זה אומר שאריה ארליך, (בנו של הרב עידו ובר), לא עשה זאת בחן ובכישרון.
גם יתר העיתונים, הציגו את בניזרי הנרדף. "זה היה וידוא הריגה", מצוטט בניזרי בכותרתו הראשית של "שעה טובה". "משלם את המחיר", הייתה כותרתו הראשית של "השבוע בירושלים".
כאן מגיעה שעת המבחן של ביטאון הבית "יום ליום". מחד, בניזרי הורחק מהרשימה כדי לא לפגום בסיכוייה של המפלגה להתעצם בבחירות. מאידך, בניזרי, עדיין נחשב בקרב מצביעי ש"ס, כאחד מבכירי בניה של התנועה. אשתקד אף מוקם כמועמד מס' 2 לאחר היו"ר אלי ישי.
נכון, בנזירי לא זכה ב"יום ליום" לקמפיין "הוא זכאי", אולם הסיקור האוהד בעיתון הבית מראה שלפחות, מעל גבי העיתונות, התנועה לא הפנתה לו גב. זו לא רק העובדה שהיו"ר מיהר לסור לביתו של המואשם הטרי, כדי לחזק את ידיו. לא מעט מעמודי העיתון הוקדשו לסיקור הפרשה. כותרת בולטת בעמוד הראשון. מאמר מערכת פרי עטו של הרב משה שפיר, פורסם באופן חריג, מתחילתו ועד סופו, בעמודו הראשון של העיתון. תמונתו של בנזירי נמרחה על פני כל עמוד השער של המוסף "אקטואלי". מאמר תמיכה נוסף, פרי קולמוסו של מאיר פנחס, עורך השוואה מקבילה בין הרשעתו של אריה דרעי, לזו של שלמה בניזרי. ועמוד שלם שזכה לכותרת "הרהורים לאחר גזר הדין", מצטרף אף הוא לסיקור הנרחב, התומך והאוהד של ביטאון התנועה.
וכאן הבן שואל: ומה כתבו על הירשזון? ככל שמדובר בעורכי השבועונים, ידם, יד קלה על ההדק, בחרה למנוע מקוראיהם את הידיעה על מאסרו הצפוי של אברהם הירשזון. ב"משפחה" וב"שעה טובה" התעלמו כליל מן המאורע. ב"בקהילה" הידיעה הקצרה נדחקה לשולי עמוד 12. גם ב"קו עיתונות" זכה הירשזון לידיעה קצרה. כנראה שבמונחי העיתונות החרדית, ארבע שנים, הם זמן רב יותר מחמש שנים וחמישה חודשים. עניין של מתמטיקה.
התלהמות הייתה מאז ומעולם לחם חוקה של העיתונות החרדית. רק תנו ללבלריה של העיתונות המפלגתית את הסיבה, הם כבר ירכיבו את שאר חלקי הפאזל. שוטרים מכים מפגינים חרדיים, והנה, הטרמינולוגיה הישנה מועלית באוב ושלל של דימויים היסטוריים שחלקם לקוחים משנות האופל שידעה האנושות, מוצאים את דרכם אל כותרות העיתונים ומאמרי ההשקפה.
שער מוסף "יתד השבוע" של יום שישי האחרון, קצת קשה לעיכול, גם למי שמילא כרסו בטענות כנגד אגרופי החוק של משטרת ישראל. על פני עמוד השער מרוחה תמונתו של יהודי חרדי, הנתון לחסדם של שוטרי משטרת ישראל שמפליאים בו את מכותיהם.
זו כשלעצמה, מן ההכרח היא. המסר הנלווה לתמונה, מותיר טעם של חוסר טעם. "אכן, איראן זה כאן", זועקת הכותרת, ולאחריה, ההסבר לקשי ההבנה: "העולם נחרד מהאלימות של המשטר האיראני כלפי המפגינים. ובירושלים?", שואל-תוהה העורך.
באיראן זה סיפור אחר. דפוסי הפעולה שונים. שם, בארץ האורניום המועשר, קלגסי המשטר מכים על-מנת להרוג. יורים באש חיה, כדי לדכא את המהומות. מוציאים להורג ללא משפט. מציתים באש מפגינים סוררים. המרחק בין טהרן לירושלים מעולם לא היה רחוק כל-כך. אל נא תשוו בין האירועים. זה מזיק להסברה החרדית באשר היא. זה מחליש את יכולת המיקוח. כששוטר שומע את קוד הגנאי "נאצי", הוא מתמלא חמה. גם מתיחת קו מחבר בין שוטרי משטרת ישראל – ואין כאן בכדי לסנגר על מעשיהם – לבין מליציות ההרג של משמרות המהפכה, מקוממת ומסעירה את הנפש.
ההקבלה הזו מיותרת. היא איננה נכונה, גם אם יתעקשו לצבוע את שני האירועים בצבע אחיד. זה לא עובר את האוזן הרגישה. כשם שהשואה הוצאה מחוץ לטרמינולוגיה, גם איראן, על מאורעותיה הנוכחיים, צריכה להישאר מחוץ לגדר.
כמעט מבלי ששמנו לב, לרגע אחד שב יעקב ריבלין לאכסניה אותה ייסד – בית ספר לפוליטיקה, מעל דפי "קו עיתונות". אבי בלום, היורש החוקי שכוכבו דרך בשנתיים האחרונות, קיים ראיון עם יו"ר ועדת הכספים תוך שיתוף פעולה עם יעקב ריבלין. השניים, שישבו יחדיו בחדר יו"ר ועדת הכספים קיימו ראיון משותף. אפילו המינוחים במדורו של בלום, הם בלשון רבים. שאלנו במקום שאלתי, הקשנו במקום הקשיתי. המעניין הוא שקוראי "בקהילה" לא ימצאו אפילו אזכור לראיון המדובר. בלום גמל לריבלין בקרדיט. ריבלין ימצא את הזמן ואת הניסוח, כדי להשיב פרגון תחת פרגון.
בעמודו הראשון של "בקהילה" מצאנו טעות פרוידיאנית. בהפניה העוסקת בתאונת הדרכים בה נספה אבי החתן ר' ישראל וינטר ז"ל, מופיעה הכותרת "משבעה לשבע ברכות". האמת הכואבת, הפוכה לחלוטין: משבע ברכות לחופה. ואם לדקדק, אפילו שבע ברכות לא היו כאן. דווקא "קו עיתונות", היה מדויק יותר. "מבית המשתה לבית האבלים", זעקה כותרת רשת המקומונים.
במשך תקופה, שימש המדור "שטח אש", פרי קולמוסו של אליעזר שולמן (משפחה), כחוט המקשר בין עולמה של תורה, לנעשה מאחורי הקלעים של העולם הצבאי. עם הזמן, רכש שולמן קשרים לא מעטים עם מה שנהוג לכנות בעגה העיתונאית - מקורות בכירים במערכת הביטחון. המדור, שמזה זמן נעלם מעל דפי העיתון, שלח תזכורת מימים עברו. שולמן הוכיח, שגם בהעדר מדור, המקורות נותרו כשהיו. כך באה לעולם הידיעה, שפורסמה בלעדית ב"משפחה" אודות מינויו של רב חרדי שישמש כרב המוסד. בשל איסורי צנזורה, נמנע משפחה מלפרסם את שמו. אנחנו נסתפק בלהעניק צל"ש לעיתונאים שמספקים ידיעות מקוריות ובלעדיות.
ב"שעה טובה" מבטיחים תחקיר בנושא ההחמצה הגדולה של "מירס" שלא ידעה לנצל את עובדת היותה חברת הסלולר הראשונה שסיפקה מכשירים כשרים. וכנהוג במחוזותינו, עולה מאליה התמיהה: תחקיר זה על שום מה? הרי ידוע לכל פרח עיתונות ירוק, שמשרדי הפרסום החרדיים, שולטים ביד רמה בתכנים השיווקיים הנוגעים ללקוחותיהם. יכול להיות שהתחקיר נולד משום שמודעות הפרסום של 'מירס' מסרבות בעקשנות להגיע אל מערכת העיתון, או שמא עילה אחרת מסתתרת מאחורי התחקיר הצפוי?
כך או כך, אם בעוד כמה שבועות תגלו שלא מתפרסמת אף כתבת תחקיר על "מירס", כדאי שתחפשו בין עמודי הפרסום מודעות של החברה הסלולארית הירוקה.