אחת העובדות שצה"ל למד בעת האחרונה בדרך הקשה היא שחמאס לא רק הקים "מטרו" הרסני כדי לחדור לישראל - אלא שהוא גם נערך להילחם עליו. המטרה: לשמר את הנכס האסטרטגי הזה, שתוכנן לשמש את חמאס רק ביום שצה"ל ייכנס לרצועה. לא לפני כן. מערך מנהרות התקיפה נועד להיות אחת ההפתעות, אבל בזמן של עימות כולל ולא בשגרת ההתכתשויות שהייתה לפני מבצע "צוק איתן".
ההיערכות להגן על המנהרות היא שגובה כעת את עיקר הנפגעים, מפני שצוותי הקרב החטיבתיים שנעים מאזור לאזור בשוליים המזרחיים של רצועת עזה, לא רק שצריכים לחפש את פירי המנהרות - אלא גם באותו זמן לנהל קרבות עם מחבלים שיוצאים מהפירים או שבאים מעומק השטח כדי לזנב בהם.
היתקלות אחת כזאת הייתה הבוקר לכוח מיחידה מיוחדת שפעל במסגרת צוות קרב חטיבתי משוריין. הכוח הצליח לחשוף פיר כניסה למנהרה במרפאה באחת השכונות המזרחיות של עזה. החיילים היו כנראה תחת תצפית של המחבלים שהבינו שהפיר נחשף ואז פוצצו אותו עליהם באמצעות מטען ממולכד. לצה"ל היו נפגעים מהאירוע הזה.
במקרים אחרים יורים אנשי חמאס טילי נ"ט ורקטות RPG על דחפורי ה-D9 שעסוקים בחפירת דרכי גישה למנהרות על מנת לפוצצן. ה-D9 הוא מטרה גדולה ונייחת יחסית שקל לפגוע בה מרחוק.
עם כל זה, לדברי גורמים הבקיאים בנעשה בשטח, צה"ל נוחל ביממות האחרונות הצלחות לא מעטות, בעיקר בחשיפת פירים ומנהרות שלא ידוע היה עליהן קודם ובהאצת קצב השמדתן. ביממה האחרונה למשל נכנסו כוחות לשלושה אזורים נוספים שלא היו בהם קודם: דארג' תופאח (שכונה מזרחית של עזה), מזרח העיר רפיח ומזרח העיר חאן יונס. כל זאת בחיפוי ארטילרי ואווירי, כמו שאמר קצין בכיר: "במקום שבו נופלת פצצה של טונה, כבר אין התנגדות".
חקירות כוח הקומנדו החמאסי
היעדים של הרחבת הפעילות הזו הם אך ורק, מדגישים גורמי ביטחון, להגיע לפירים ולמנהרות שידוע עליהם כתוצאה מחומר מודיעיני. חלק מהחומר היה בידי השב"כ וצה"ל עוד קודם לכן, וחלקו מתקבל מחקירות של מחבלים שנכנעו ונשבו. הפירים שהכוחות בשטח חותרים למגע איתם, כלומר לחשוף אותם בדרכם ובאמצעותם את המנהרה, הם שגובים את מרבית האבידות מכוחותינו. אם בגלל מלכודים כמו היום ואם מפני שהכוחות נאלצים להתעכב סביבם, לעסוק בזהירות ובאיטיות בחשיפתם וכוחות אחרים חייבים לשבת מסביבם ולאבטח אותם.
כל זה מעניק מטרות לחמאס. מטרות שאינן נעות ולא צריך הרבה תעוזה כדי לפגוע בהן ממרחק באמצעות צליפה, רקטת אר.פי.ג'י או מטענים ממולכדים שהוכנו מראש. כך זה במלחמה שנעשית מול איום אסטרטגי במימדים שלא הכרנו עד כה. אבל העבודה חייבת להיעשות, על כך אין חילוקי דעות. כשעושים, מאבדים לעיתים לוחמים, גם אם נוהגים בזהירות מופלגת.
עשרות המחבלים שנמצאים כרגע בידי שב"כ וצה"ל שייכים לכוח המובחר של חמאס המכונה "נאחבה". אנשי כוח זה הם אלו שמתאמנים למשימות קומנדו מיוחדות שבראשן חטיפת חייל ישראלי חי או מת, בעקבות ההצלחה בפרשת גלעד שליט. לאחרונה הם התאמנו לקראת פיגוע באמצעות מצנחי רחיפה. את האימון חלקם עברו במלזיה.
עיקר פעילותו של כוח ה"נאחבה" היא באמצעות המנהרות. מטבע הדברים האנשים שמשתייכים לכוח זה ונמצאים בחקירות גם מספקים מידע איכותי שמועבר ללא שהיות וכמעט ללא תיווך היישר לכוחות הפועלים בשטח כדי שיגיעו במהירות לפיר או למנהרה או למצבור הטילים. לחילופין הם מקבלים התרעות - למשל על בית ממולכד שהמחבלים מתכוננים לפוצץ עליהם כשיעברו בקרבתו. חקירות השב"כ משולבות במידע המוזרם במהירות לשטח, ויחד הם מביאים להישגים וגם להצלת חיים, אבל כאמור אין בכך תעודת ביטוח מוחלטת.
בלי שאננות
בצה"ל דוחים את הטענה שיש מתיחות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. אנשי צבא בכירים אומרים ששעתה של מתיחות כזאת עדיין לא הגיעה אפילו. מדוע? מפני שהכוחות בשטח הרצועה עדיין לא סיימו לחשוף ולהשמיד את כל מערך המנהרות ההתקפי שמכוון לחדור לשטח ישראל. בעניין זה, טוענים גם שרים, חברי קבינט וגם קצינים בכירים בצה"ל כי קיימת תמימות דעים מוחלטת בדבר הצורך לחשוף ולהשמיד את כל המנהרות שיש עליהן מידע או שהתקבל עליהן מידע תוך כדי המבצע. להערכת קצינים בכירים, הפעולה של חשיפת והשמדת המנהרות תימשך "ימים בודדים", ובכל מקרה רק בסיומה תהיה התלבטות ביחס להמשך הדרך.
לגבי ההמשך, גורמים מדיניים וביטחוניים מעריכים שיש לחמאס ולצה"ל דילמה דומה: איך להגיע במצב הסיום של מבצע צוק איתן להישגים שיצדיקו את האבידות והמחיר שכל צד שילם. לטענת גורמי ביטחון, בחמאס יש תחושה חריפה של החמצה, על שלא הפסיקו את הלחימה בשלב מוקדם יותר אחרי שהסבו אבידות לכוח גולני בשכונת סג'עייה. בצה"ל לעומת זאת מציינים בסיפוק שהפעם - בניגוד למבצעים קודמים - יש יעד ברור ומטרה שנקבעה לצבא, מטרה צבאית פיזית שהשגתה תיצור בסיס נוח להסדר שיבטיח שינה שלווה לתושבי עוטף עזה. אנחנו עוד לא שם.
בצה"ל מציינים את ההרס הרב והאבידות הרבות שספג חמאס, מאות רבות של הרוגים. ועדיין, לא הושגה המטרה של הדרג המדיני, בעצה אחת עם הדרג הצבאי, והיא להביא את חמאס למצב שבו יכירו כל מרכיבי הנהגתו בכך שהמחיר גדול מאשר ההישגים שיוכל להשיג בסיום. ברגע שזה יקרה, חמאס יסכים להפסקת אש ארוכה - ומבחינת ישראל מטרת ההרתעה תושג.
עד אז, הלחימה בעיצומה וכך גם המגעים להגיע להסדר, אבל כבר די ברור שחמאס נאלץ לקבל את המצרים, לא רק כמתווך, אלא גם כצד להסדרה אפשרית. חמאס גם נאלץ להסכים למתווה המצרי שאומר הפסקת אש תחילה ומשא ומתן אחר כך. עוד ייאלץ חמאס לקבל את אבו מאזן כחלק מההסדר באופן שיאפשר לו אולי בעתיד לחזור ולשלוט על עזה.
כל זה מסתמן כרגע, אבל כאמור מסוכן לברך על המוגמר כי הלחימה תימשך לפחות עד תחילת השבוע הבא, ובמהלכה יכולות להיות תפניות לטובת או לרעה מבחינתנו. כרגע נראה שהסיום מתקרב - וזה מחייב גם דבר נוסף שאסור לשכוח אותו: השאננות בעבר הישראלי של הגבול, שנוצרה בעיקרה גם כתוצאה מהצלחות כיפת ברזל ומהעובדה שכוחותינו נמצאים בתוך הרצועה, היא שגורמת לעיקר האבידות בצדנו - ולא הלחימה בתוך הרצועה. אסור להיתפס לשאננות הזאת שעולה ביוקר ושנותנת לחמאס הישגים המחזקים את רוח הלחימה שלו.