נדב אלון התעורר בבוקר שמחת תורה לקול האזעקות והשיגורים מרצועת עזה, ומהר מאוד הבין שעשרות מחבלים מסתובבים סמוך לביתו. הוא הסתתר בממ"ד עם בת זוגו בבית בכפר עזה במשך 24 שעות ונלחם עם המחבלים שלא יצליחו לפתוח את הדלת. רק כשיצא החוצה - אחרי 24 שעות _ גילה את גודל הזוועה, כאשר עשרות מחבריו נרצחו ורבים אחרים נחטפו. היום (שלישי) הוא חזר לראשונה אל הבית שהותיר מאחור ומשחזר את הנס בריאיון מיוחד לישי כהן.
הריאיון המלא:
היית בבית הזה בזמן המתקפה...?
"הייתי פה בבוקר שמחת תורה, אזעקות החל משעה שש וחצי, התעוררנו לתוהו ובוהו.
"לקראת עשר וחצי המחבלים כבר היו אצלנו בתוך הבית, אני ובת זוגי נעלנו את עצמנו בתוך הממ"ד, המחבל ניסה להכנס אבל החזקנו את הידית חזק מאוד, הייתי שם עשרים וארבע שעות רצופות - עד שהחלטנו שאפשר לצאת".
חשבתם פעם שיכולה להתרחש כזו חדירה, כזה אירוע?
"לא דמיינתי שיכול לקרות מצב כזה, גם מחשבות על חדירה היו על מחבלים בודדים אבל בטח לא בסדר גודל שהיה".
ומה המבט שלכם לעתיד... תחזרו לכאן?
"אנחנו נחזור לגור - צריך לחזור ולהתיישב פה, למרות שלי אישית מאוד קשה, כל החברים שלי נרצחו פה.
"בינתיים, מלויה ללויה כבר אין כוח ודמעות, הכול במכה אחת, מסיימים אירוע עצוב אחד ועוברים לאירוע עצוב מאוד נוסף".
מה עובר בראש כשאתה שומע את הירי הכבד סביבך, ואתה שומע את המחבל אצלך בבית?
"המוח במצב אחר של הישרדות, התפללנו הרבה מאוד, אמרנו 'שמע ישראל' עשרות פעמים, כל רגע ששומעים את היריות חשבנו זה הרגע האחרון שלנו, התפילה נתנה בנו אופטימיות, האמונה החזיקה אותנו".
מה אתה לוקח איתך מהבוקר השחור והנורא הזה..
"אנחנו עדיים מתקשים לעכל, עד שהאירוע לא ייגמר אנחנו לא יודעים מה קורה איתנו, חד משמעית אנחנו נרצה כביש סלול לחוף בעזה - בקו ישיר".
מה התובנה שהייתה לך באותם רגעים?
"שאין לנו יותר רחמים עליהם, באו לפה הרבה מאוד אזרחים וילדים בני 14 ו-16, עם תיקים מלאים בתחמושת, הילדים האלה הם לא מסכנים, הם באו אלינו עם הרבה מאוד תחמושת לרצוח ולפגוע".
ומה התחושות שלך לעתיד?
"התקווה שלי - שתישאר האחדות ביננו גם בימים שאחרי...".
כשאתה חוזר לאותו רגע שפתחת את דלת הממ"ד, מה ראית, מה הרגשת?
"בבוקר למחרת ביום ראשון, פתחנו את הדלת של הממ"ד - פגשנו כאוס מטורף, ראינו את הבית שרוף והפוך, מייד כשיצאנו מהבית פגשנו את כוחות צה"ל".