עיני הכל נשואות אל בימת הכבוד, אל דבר ה' היוצא מפי השליט, הלא הוא האב הזקן רבם של ישראל.
הם באו מהמרכז, מירושלים, מהצפון ומהדרום. מהערים המרכזיות ומהפריפריה. הם באו כדי לאחד כוחות ולייצר עוד חיילים לקדושה, עוד נושאי שלהבת קירוב לבבות, עוד נשמות צעירות שיזכו בבא היום לדעת מהו דף גמרא ולומר שמע ישראל בהכרה כי ה' הוא אלוקינו, כי ה' הוא אחד ואין עוד מבלעדו.
ישבו שם יחד בגאוות יחידה בלתי מוסתרת. הם לא חקיינים, לא הייטיקיסטים, לא כלכלנים. הם אנשים פשוטים, אברכים העוסקים בתורה. אנשים שמוותרים על שעות מיום עמוס ומעניקים אותן על מנת לקדש שם שמים. הם באו לשם, לכמה שעות של דרבון, ליום החופן בתוכו כעין משהו מיסטי המעניק כוחות ודרבון לעשות עוד.
אין ספק כי העיניים נשואות היו אל החלק האחרון 'הדרן' בלשונו של המנכ"ל האהוב על כולם. האוזניים קרויות לשמוע מה יאמר הזקן והוא לא איכזב, הוא דיבר אל העם, ברר את מילותיו ובמספר שניות העביר את המסר 'אמרו כאן כבר הכל' אבל בכל זאת כולם באו לשמוע דווקא אותו "אדם צריך לדעת מה הוא ומה הוא צריך להיות ולהגיע למה שהוא יכול להיות, אז נזכה לקדש שם שמים".
הוא העומד בראש הפעילות, הוא שבזכותו צועדים אלפים לעסוק בקירוב לבבות. במספר שניות לימד את הנוכחים איך עושים את זה - 'בעזות דקדושה' כשמגיעים למקום מניחים על השולחן את האמת המדויקת, אומרים מה מוטל עלינו לעשות.
אם רצינו לשאול מה סוד הצלחתו של הארגון הקדוש הלזה 'לב לאחים' ראינו זאת ביום זה. ראינו את העומד בראש, ראינו את שלוחיו מנהלי הארגון. הם לא בקשו תודה, לא ציפו למחמאה. הם חיכו לדרישה! לדרישה היוצאת מפי השליט, מפי השולח, מפי מורה הדרך. לדרישה שזעק מליבו, מה שאמרו לפני הכל נכון אבל צריך להוסיף עוד משהו אחד 'שטייגען אישי'. לראות מה אני ומה אני יכול להיות ולזה לחתור. אכן, יש אנשים של צורה בעולמנו.