אכתוב את השורות הבאות בכאב ובצער על התאבדותו של אריאל רוניס מנהל בלשכת האוכלוסין בתל אביב, אשר בוייש בפייסבוק והתאבד. אין הצדקה לשליחת יד בנפש וחמורה היא שליחת יד בנפש האדם השייכת רק לבורא בלבד, אולם כבר נאמר "עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו" [ירמיה יז].
ידענו שלרוע, לשנאה ולציניות אין גבולות ויום אחד זה עלול להסתיים באסון. כן הטוקבקים הורגים, וגם תקשורת לא אחראית ובלי אתיקה יכולה להשפיע ולהזיק.
לא כל אחד מסוגל לעמוד מול עשרות אלפי השמצות, קללות וגידופים, בייחוד כשזה קורה פתאום, משום מקום, כמו אש בשדה קוצים, בלי ביקורת עצמית, ובלי חמלה. (דני ברגר ישראל היום מהבוקר).
חז"ל למדונו שלשון הרע הורג. וש"המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" כי כמוהו כהורג נפש.
כשאתה חש שאתה נמצא במוקד מסע ציד, ושרודפים אותך, זה נורא.
אני מבין מאוד את התחושה דוקא כמי שעבר זאת לפני מספר שנים, לעולם אינך משתחרר מזה, הפצע אינו מגליד, והצלקת נשארת עמוקה וכואבת.
כאשר אתה מושמץ לשיטתך על לא עוול בכפיך, ולא ניתנת לך ההזדמנות להסביר, דבריך מעוותים ומסולפים, רבניך מפנים לך עורף, מוציאים נגדך עיתון שלם בו אתה הנושא - "עמלק", בבתי הכנסת מחולקים דפים נגדך, חבריך מתרחקים ממך, קרוביך מנתקים אתך קשר, כשאתה מראה פניך בציבור, אתה מתקבל בעוינות ובגסות, שדרים ופרשני תקשורת הופכים אותך לשק החבטות שלהם, לבזותך יום יום ובכל הזדמנות.
הפכת פתאום ל"אויב" החברה אשר אתה משוייך אליה, מעמדך הציבורי, תאריך הרבניים, ספריך מחקריך, מעשיך הטובים, היו כלא היו, אנשים שעשית עמם רק טוב, מרשים לעצמם להיות כפויי טובה ולשלם לך רעה תחת טובה.
ועלית על כולנה, אלפי טוקבקיסטיים חסרי אחריות וחסרי מצפון הופכים אותך לאסקופה הנדרסת, בקללות נאצות עלבונות שקרים נבזיים והשמצות.
בקיצור אתה חש שמאות אלפים מוסתים נגדך, ואתה מרגיש מאויים, קבוצה ענקית בציבור פשוט שונאת אותך!
הקולר כמובן במנהיגות ובצמרת, כי "אם בארזים נפלה השלהבת מה יאמרו אזובי הקיר"?
ואתה מרגיש "נרדף" , קשה לשפוט אדם על מעשיו ואין אדם נתפש על צערו. חבל על אדם צעיר שעוד כוחו במתניו, ושלח יד בנפשו, אולם חז"ל כבר למדונו "אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו"...