הרבנית יהודית יוסף במכתב לבנה שעלה לישיבה

אמנם לא זכינו. אבל סבא מלווה אותך היום אל היכל הישיבה. ולא רק אותך. יחד אתך, הוא מלווה רבבות בני תורה, הצועדים לעולמה של הישיבה – בזכותו. בזכות עשרות שנים של מסירות נפש בהחזרת עטרה ליושנה והעמדת הדת על תילה. כולם בניו. אילולי הכניס את הוריהם וסבותיהם תחת כנפי השכינה, הם היו היום במקומות אחרים לגמרי.

אבל היום, גם הם יכנסו אתך לבית המדרש. נרגשים, קצת חוששים אבל מלאי שאיפות: לגדול כמו מרן.

סבא זצ"ל לא אהב את ימי בין הזמנים. בכל הזדמנות הוא הביע חשש מפני הימים האלו, בהם הלימודים בישיבות לא מתקיימים כסדרם. ביום שבו התחיל ה'זמן' בהיכלי הישיבות, ניכר היה שאבן כבדה נגולה מעל לבו.

אז ברוך ה' תמו להם ימי בין הזמנים, ואין יום מאושר עבור אמא, כמו היום שהיא שולחת את בנה לישיבה. זו הגשמת השאיפות והחלומות מיום שנולדת, לראות אותך בחור ישיבה, שהופך מול עינינו ל'תלמיד חכם צעיר'. אמנם עם הזמן למדתי שעולם הישיבה טומן בחובו קשיים לא מעטים לבחור המתבגר. הלימוד הממושך, הדרישות הקפדניות וההתמודדות החברתית, מהווים אתגר משמעותי. ובכלל, הרי אני מכירה אותך: ילד קצת מפונק, אוהב את האוכל של אמא, ולפעמים מתקשה להתמודד עם התנאים הגשמיים של הישיבה...

אבל זה רק מעצים את ההערצה כלפיך, יקירי. בשבילך, ובשביל שכמותך, נברא העולם. אתה נזר הבריאה.

כשלוויתי אותך לישיבה, וראיתי את הבחורים ברחובות העיר, סוחבים מזוודות גדולות ממידותיהם, לא יכולתי שלא להתרגש. בשבילם, אבל גם בשביל הוריהם. אי אפשר שלא להצדיע להורים הללו, ששלחו את בניהם למקום תורה. רק לפני עשרות בודדות של שנים, בציבור הספרדי, זה היה דבר כמעט בלתי מצוי, עד שחולל סבא זצ"ל מהפכה של ממש. היום, עולם הישיבות הספרדי, אינו נופל בכמות, ובטח לא באיכות, מעולם הישיבות האשכנזי.

בדרך, אמרת לי: "את מתרגשת יותר ממני, אמא". אולי. הרי אף פעם לא תצליח להבין איך פועם לב של אמא. מתגעגע, מתכווץ בדאגה, מזהה כל תנודה, מרגיש כל שינוי. זה לא קל. אבל כשתחזור מהישיבה, זורח ומלא סיפוק, ותגיד 'היה שטייגען' או משהו דומה, לא אבין בדיוק את הלקסיקון, אבל ארגיש שהכל שווה. ובשבת, כשתדבר בלימוד עם אבא סביב השלחן, הקולות יהדהדו באוזניי כמנגינה עריבה, בין הסירים במטבח לפינת האוכל.

לא היה לי שעון

העולם המודרני המתקדם בצעדי ענק, מציב בפנינו ההורים רף בלתי מוכר של דאגה וחוסר שקט. אם בשנים עברו, היה צריך לצאת מחוץ לכותלי הישיבה ולהרחיק למחוזות מפוקפקים, הרי שבעידן הנוכחי, העולם כולו, על כל נחשוליו ההרסניים, יכול להיכנס בחשאי אל תוך הכיס שלך. אם אמרו חז"ל - "יש קונה עולמו בשעה אחת", אז לאבד את עולמו, אפשר תוך כמה דקות.

"כשהייתי בחור", סיפר פעם סבא, "לא היה לי שעון. רק בגיל שלושים, התלמידים שלי קנו לי והלבישו אותי שעון. למה אני צריך שעון? אני לומד תורה כל היום!". בהזדמנות אחרת, כשסיפר בערגה על ימיו כבחור ישיבה, גילה לנו שמעולם לא קרא עיתון. כולו היה קודש ללימוד תורה. "זה סוד ההצלחה", הוא אמר.

אז תשמור על עצמך, ילד יקר. בדור החלש שלנו, אתה הגיבור האמתי, שעומד מול רוחות זרות, מחזיק חזק בעץ החיים ומקדיש את הימים היפים ביותר שלך ללימוד תורה. בחור נועז שכמוך, שעוזב את הקן החמים של הבית, לא מסתנוור מהאורות הנוצצים בחוץ, ובוחר להמית עצמך באוהלה של תורה.

תזכור תמיד, מה שהיה סבא אומר לך בכל הזדמנות: "תאמין בעצמך. אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה!" אתה מסוגל לדלג מעל מכשולים, ללכת גם נגד הזרם ולחזור אל החוף בבטחה. יש לך את הכלים לטפס גבוה, להעפיל לפסגות, קדימה ולמעלה!

ומשהו אחרון: אתה בטח זוכר, איך ביקש סבא זצ"ל שבבית הכנסת שלו יאמרו בכל שבת 'מי שבירך' בפתיחת ההיכל, עבור "חיילי ישראל, וכל האברכים ובני הישיבות", כפי שנוהגים שם עד היום. הוא הסביר לנו שיש קשר הדוק ביניהם. כל בחור ישיבה הספון בעולמה של תורה, הוא בעצם מלאך מעל ראשו של הלוחם בשדה הקרב. הוא חומת המגן, המהווה מעט מרגוע לאמו המיוסרת המתהפכת במיטתה בדאגה. זכור זאת בני, בעודך מול הגמרא. זכור ואל תשכח.

עלה והצלח ילד שלי, גיבור החיל, בהגנה על עם ישראל. ראה ברכך בעמלך – עמל התורה. ומברכתך – יבורך עם ישראל כולו.

באהבה והערצה,

אמא.

שבעים תמרים

הוא היה אומר: לפני 60-70 שנה, הייתי לומד בישיבת פורת יוסף. זו היתה הישיבה היחידה לכל הספרדים. מה היה שם? סך הכל 70 תלמידים. לאשכנזים היה בישיבת פונוביז' לבדה 500 תלמידים. מלבד ישיבות אחרות, כמו 'סלבודקא' ועוד. ואנחנו היינו דלים ומעטים, רק 70. שבעים תמרים ויחנו שם.

מה היינו? "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". ועכשיו ב"ה, "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". ה' נתן חכמה להורים, לשלוח את ביניהם ללמוד תורה. בן פורת יוסף יש אלפי בחורי ישיבות ואברכים ספרדים.

לפני כמה שנים, עשינו בבנייני האומה בירושלים מעמד "ועתה כתבו לכם", חילקנו מלגות לתלמידים שכתבו חידושי תורה. היו למעלה מ-5000 ספרדים שלנו, שכולם כתבו חידושי תורה. התקשרתי לגאון רבי מנצור בן שמעון זצ"ל, והזמנתי אותו למעמד. אמר לי: אני בא. קרוב לאותה שעה, קרא לבנו, וביקש ממנו לקחת אותו לירושלים. אמר לו: אבא, אתה חלש, אין לך כח. למה לטרוח עד לירושלים? "הבטחתי", השיב הרב, "אני חייב לקיים".

הגיע לשם, רואה אלפי תלמידי ישיבות... איזה תענוג, איזה יופי. כולם פרענקים... לבושים כמו בני הישיבות, 'סמוקינג' - חליפות שחורות, ו'בורנטה' - מגבעות... איזה מעמד. ראה את כל זה וחייך... בסיום, קרא לבנו. אמר לו: "בני, רצית למנוע ממני תענוג כזה? מעולם לא חלמתי שאראה דבר כזה!"

ישתבח שמו הקב"ה, אלה מקיימים את העולם. מרכז התורה בעולם הוא ארץ ישראל. והספרדים הולכים ועולים מעלה מעלה... לא נתבייש מאחינו האשכנזים. כמו שיש להם, כך יש לנו!