מהלך הגבהת החומות לשמירת דרך ישראל סבא והחרדיות במרחבים המוכרים לנו, מקבל לאחרונה ביטויים מחמירים מתוך דאגת אמת לשלימות מחננו וקדושתו. אבל לא נוכל להתכחש לכך שבחלקם הם משעשעים, קומיים או טרגיים - תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה. משמרים ומגביהים חומות ומגדלים על כל מיני נורמות, מנהגים נוהליים ומהלכים אינרציאליים, כאילו על זה תלוי כל העולם ובזה תלויה נאמנותנו לקב"ה ולמסורת ישראל סבא.
כשאני שומע שבבני ברק לא מכניסים תלמיד בבית הספר כי הוריו הולכים עם חולצות צבעוניות; כי יש לו טלפון חכם; כי יש לו משפחה לא-חרדית, ושבירושלים סרבו להכניס תלמידה לביה"ס כי האימא גרושה; כי היא הולכת בפחות צניעות מהנדרש; כי האבא אינו בן-תורה - אני יודע שאני חי בסוג של בבואה, מוקף בחומות גטו, רואה את המראה של עצמי ומשמר איזה אידיאל עקרוני וקדוש שאין עליה פשרות רח"ל.
אבל כשאני מגיע למוסקבה, בקהילה היהודית החרדית המקומית, אני פתאום מקבל פרופורציות על היהדות, על החרדיות, על רצון ה', ועל גודל האחריות לכל נפש יהודי, לבל ידח ממנו נידח.
פתאום אני נחשף מהי מסירות נפש לתורה ולאורח חיים חרדי. זה פשוט לא נתפס, כמה עוסקים כאן בהצלת נפשות ובניין העם היהודי, ומאמר חכמינו ז"ל "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" מקבל כאן משמעות אחרת; הצלה ממש של עוד אחד ועוד אחד, ובאיזה עומק ובאיזו מסירות נפש הדברים נעשים, מי בארצנו הקדושה מבין זאת?
תלמוד התורה "ראשית חכמה" של הקהילה החרדית במוסקבה בראשות הרב והאב"ד ש"ב הגאון רבי פנחס גולדשמידט, עומד בזכות רצונם העז של הורים חרדים יראי ה' שרוצים להעניק לילדיהם חינוך תורני עמוק ללא פשרות. הם לא מוכנים להתפשר על איכות לימודי הקודש ועל "תורה עם דרך-ארץ", ושולחים את הילדים לתלמוד תורה בתנאים לא תנאים ובקושי שלא יאומן, כאשר המטרה אחת - לגדל ילדים יהודים אוהבי תורה ויראי ה'.
הת"ת נמצא בקשיים פיזיים גדולים, הוא נודד ממקום למקום וחי בחסדי השלטונות וגורמים מתחרים, אבל ההורים אינם מתפשרים על החינוך התורני מסורתי של ילדיהם. את שנת הלימודים החדשה התחילו במאוחר בבנין הכולל "קול יעקב" במרכז העיר, כאשר הכיתות מתקיימות בהיכל ביהמ"ד לצד הכולל, באולם חדר האוכל, בחדר הישיבות, במשרד, בחדרי הפנימיה, בסוכה של הכולל וביהמ"ד - ואף בחנות הפיצה של הקהילה!
ביום שלישי הייתי בחתונה יהודית במרכז היהודי מארינה רושצ'ה, כאשר היכל בית הכנסת הגדול "בית מנחם" של חסידי חב"ד הפך לאולם מפואר לחגיגת שמחת נישואין של זוג יהודים כדת משה וישראל. עצם התופעה של חופה מתחת לכיפת השמים ברחובה של מוסקבה עליה מנצח בגאון הרב הראשי הגאון החסיד רבי בערל לאזר, וזוג יהודי שמקימים בית בבירת רוסיה - זה מרגש ומרומם את הנפש.
מה גם שאיש שיחי, מאושיות הקהילה ובוני עולמות של חסד במוסקבה, ר' שיע, מספר לי שהשבת החליט החתן לקיים את החתונה בהפרדה מלאה, מה שהביא לכך שמאה מאנשי המשפחה ביטלו את השתתפותם והחרימו את החתונה. חסידים ואנשי מעשה, בני הקהילה ותלמידיה באו לשמח חתן-וכלה, ורקדתי גם אני בתוכם עם התרגשות גדולה ובהתרוממות הנפש.
איזה מסירות נפש לתורה! מסירות נפש לאידישקייט! מסירות נפש לחינוך הילדים בדרך ישראל סבא! זה לא ייאמן.
ומי הם אלו שכל-כך מוסרים את נפשם למען תורה ואידישקייט, ומקפידים על קוצו של יו"ד של מנהגי ישראל והלכותיה? כל אלו בוודאי שלא היו מתקבלים במוסדות החינוך החרדיים האליטיסטיים, על-פי הנורמות שמתפרסמות חדשות לבקרים.
השאלה נשאלת ונזעקת: מהו רצון השם? מי הם אלו המקיימים את העם היהודי במצוקות העתים? האם זה מה שהקב"ה מצפה מאתנו - קומץ של אנשי חומות ומבצרים? או אנשים של מסירות נפש לתורה ולחינוך הילדים, לאידישקייט ואמונה שלימה?!
במצוות יושר המידות והמשקלות הנאמרת בפרשתנו, מצייר הרש"ר הירש את "ציור התמונה האידיאלית של ישראל", המבטאת את הנאמנות של היחיד ומזהירה מפני "ניצול לרעה של האימון הזה". בעצם הציווי מגולמות פני החברה הישראלית האידיאלית – "זה הוא עם המתרחק מכל "עָוֶל", מכל ניצול לרעה של עליונות אדם על חברו, אפילו אין זו אלא עליונות לשעה. בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אימון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה' הוא אלוקיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב בקשר שבין אדם לחברו. הלוואי שכל אלו הממיינים והסלקציונרים למיניהם יבינו זאת.
רגיל סבי שיחי' בשיחותיו לקחת קערה ריקה וכוס, הוא מעמידם על השולחן כשהכוס בתוך הקערה ושואל איך אנחנו יכולים למלא את שני הכלים ששניהם יכוילו תוכן של מים? למי שיש קצת שכל בקדקודו, יבין מיד שיש למלא את הכוס שבתוך הקערה, וכאשר היא תוצף במים היא תמלא גם את הקערה.
כך הוא ממשיל את תפקידנו בתור ציבור תורני. יראי ה' ככוס ברכת ה' מלא, והקערה מסמלת את הכלל. שני הכלים יכולים להכיל תוכן, כאשר הכוס שלנו, האישי, המשפחתי, הקהילתי, של סביבתי וקהילתי מלא על כל גדותיו - אז הוא משפיע גם על הקערה כמה שנשפוך מתוך הכוס.
הרב שמואל ח. פפנהיים, שימש כעורך "העדה", כעת בשליחות חינוכית במוסקבה.