הספדנו אותה בכאב, בכי ודמעות, אמרנו שהיא מיצתה את עצמה והולכת בדרך האבדון, בדרך כל האדם. התרפקנו על הרגעים הגדולים שלה, על התקופות הפוריות שבהן היא הנפיקה לנו להיטים ונוסטלגיה. אבל למרבה הכאב, היא מתה. כן, אני מדבר כמובן על המוזיקה החסידית, במובן הכי פשוט והפופולרי שלה.
היה משהו באוויר בסוכות האחרון. נעזוב בצד את פריד שמחפש לעצמו כוכב ישראלי תורן להופיע איתו, או את שוואקי שיצליח אינשאללה. רציתי לדבר דווקא על מרדכי בן דוד. נסיך המוזיקה היהודית, היסטוריה מהלכת של מוזיקה נוסטלגית מתקתקה, נוסטלגית עד כאב.
מרדכי בן דוד הוא הסמל, הדגל שלה. הקטר, המוביל, העומד בראש הפירמידה. הדופק שלו הוא הדופק של המוזיקה החסידית (באופן מטאפורי כמובן).
האיש הגיע ארצה לסיבוב הופעות מקומי וצנוע במהלך חג הסוכות. בהופעה אחת בבנייני האומה כדי להרים את הכנפיים לאיזה זמר אנונימי, ולהופעה נוספת בחברון. ה-הופעה, בהא' הידיעה. אכן מי שזכרונו טרם בגד בו, לא ישכח את החשמל שהיה בחברון באותה תקופה, כשמרדכי עלה לבמה והוריד להיט אחרי להיט, עם הספודיק הגוראי החבוש לראשו, הקפוטה שעל גופו, והפיאות המתבדרות ברוח. עם התנועות הנצחיות והאצבע הקובעת: "וכל אחד ואחד מראה באצבעו, זה השם קיוינו לו".
מרדכי בן דוד בחברון (צילום: ערן דן ג'ירף)
שלא תטעו, לא שיניתי את דעתי, המוזיקה החסידית גוססת מזה זמן רב. המדיה החרדית התפתחה, ובמקביל המוזיקה החסידית נקברה. במקום זמרים, התחדשנו בכוכבים חדשים, אם אלה אישים מהעולם הפוליטי או אולי שדרני אקטואליה מובילים. השיח נהיה רציני וקודר. משעמם ואפור. הססגוניות שאפיינה את המוזיקה החסידית ואת הדרמות הקטנות שהתרחשו מאחורי הקלעים שלה, כבר לא נושא לשיחה בשום מקום.
אם לרגע היה אפשר לחשוב שאולי המוזיקה הזאת מראה סימני התאוששות, אז אל תתבלבלו. אלה לא סימני התאוששות. אלה פרפורי גסיסה אחרונים. מ.ב.ד., הסמל של אותה מוזיקה נשכחת, דועך. מזדקן, עייף. שחוק. את מקומו תופסים כל מיני נערים עם קול מפלסטיק והגדרות מביכות כמו "אומן הרגש הבינלאומי" וצבא של יח"צנים ויועצים. מרדכי בן דוד, שהיה באמת לאורך ההיסטוריה אמן הרגש הבינלאומי, קרא לעצמו כך? הוא היה עסוק בלייצר רגש ולא בלייצר יח"צ, תדמית ושמות מפוצצים.
אז שלא נטעה לרגע, הביקור המלכותי של המלך של המוזיקה החסידית לארץ הקודש לא מסמל התאוששות. אלא בדיוק את ההיפך. מלך בלא עם, מרדכי. התרגלנו כבר לקונן על אובדן מולדתי, אובדן הזיכרונות, הנוסטלגיה והתרבות המוזיקלית שנבלעה בתוך ים של סלסולים ושירי רבינו נחמן מאומן. זה מה יש. את השירים שאהבנו נשיר בשבת בבית אחרי הסעודה, עד שנשכח גם אותם.
ואחת קטנה לסיום: מיתוס ישיבתי עיקש (אחד מתוך מיליונים, כן?) סיפר בשנים עברו כי מרדכי בן דוד מתכנן לארוז מזוודות, לעזוב את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולקבוע את מושבו הסופי כאן אצלנו בארץ הפלאפל. אם כן, ברוך הבא מרדכי. אולי אווירא דארץ ישראל יזריק בך מוטיבציה לשוב לקהל שמתגעגע אליך כל כך.