הכותל לא בידינו // אריאלה פישר

לרפורמים יש נוכחות מסוימת בהווי הישראלי וניצחונות מזדמנים בבג"ץ ובסדר היום הציבורי. אך עם כל זאת, זה לא כמו להיות תנועה דתית מצליחה כמו שהתרחש עם יהדות התורה וש"ס במימון רב היקפי של הממשלה. הם לא הצליחו לנפץ את הדינמיקה החילונית-דתית שמגדירה את הקהילה הישראלית.

הקשיים העומדים בפני הרפורמים והקונסרבטיבים לא החלו מהיום, כי אם מושרשים מעת הקמת מדינת ישראל. אז ישראל נוסדה בידי יהודים ממזרח אירופה - אם זה אלו ששמרו על חיי קדושה או אלו שזנחו את הדת לטובת זהות 'היהודי החדש', הישראלי. בנוסף, התנועות האלה לא חדרו לקהילות הספרדיות שבמדינות האסלאם המהוות לפחות כמחצית מהאוכלוסייה היהודית פה בישראל.

האלטרנטיבה הדתית הייתה האורתודוקסיה. לא הייתה בידי הממשלה הישראלית שום יהדות פרוגרסיבית לצרף לחגיגה בזמן שמיסדו את הסטטוס קוו שקיים עד היום. התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות השתלטו על המרחב היהודי בארה"ב, אבל לא בארץ. בזמן שכוחות פוליטיים, דתיים, דמוגרפיים והיסטוריים פעלו ליצור מדינה יהודית, הרפורמים והקונסרבטיבים נעדרו והם משלמים את המחיר.

עד שהם סוף סוף הגיעו לארץ בשנות ה-70, הם הגיעו עם אוריינטציה אמריקאית, עם הבדלי תרבות משמעותיים, עם מושגים של שוחרי חופש ושוויון שקצת מנוכרים לשיח הישראלי. בעיניי הישראלי, הוא אינו זקוק לרפורמים בכדי לשמר את זהותו היהודית. יש לו שפה יהודית, קיבוצים, חגים ותרבות ישראלית. מבחינתו כל המדינה היא סוג של קהילה יהודית, בית מדרש גדול כזה, המשמר את זהותו. במה קהילה רפורמית או קונסרבטיבית-אמריקאית יכולות לתרום לו. זה מתאים אולי לחו"ל אבל לא לישראל.

התבוסה האחרונה במתווה הכותל והגיור הייתה אמירה חזקה של מיהו בעל הבית ונושא הדגל בענייני הדת בישראל. המונופול החרדי יצר מציאות שבה ישראלים מאמינים שחרדיות זאת יהדות ויהדות זאת חרדיות. זאת מערכת יחסים דו-כיוונית: המונופול החרדי ממשיך להתקיים כי ישראלים לא מחפשים ולא דורשים סוג אחר של דת יהודית. אם כן, המונופול החרדי וגישת הישראלים, מחזקים את עצמם באופן הדדי - מה שמסביר את הקושי העצום של חדירתם והשפעתם של תנועות לא אורתודוקסיות.

האיום הגדול ביותר על המונופול החרדי הם לא אלו ההופכים קודש לחול, כי אם אלו ההופכים חול לקודש. סכנה גדולה וקשה אורבת לנו בתוככי הציבור החרדי. הקלות הרבה שבתוך המעגלים הקהילתיים, שבהם כל נושא או השקפה מקבל מיד תוקף דתי. הנטייה הזאת מסוכנת ביותר, ומעמעמת את ההלכה האמיתית ואת הערכים היהודיים הבסיסיים הרבה יותר מהרפורמים.

למשל, גיוס הוא עניין פוליטי. יש הרבה מה לומר לגבי גיוס בני ישיבות, אך זה שמייחסים לזה סטטוס דתי רק מנציח את הפירוד בעם ומזיק לנו ולאלו הנושאים בעול. גישה זו מעודדת את נערינו להתנכל לאחינו שבצבא.

הדרת והקטנת נשים, מהמרחב של קבלת החלטות אינו עניין דתי כי אם עניין כוחני. הגבלת אפשרויות תעסוקתן, לכדי גננות ומטפלות, ניצולן בידי מונופול אכזרי שמעסיק אותן בתנאי עבדות וכל זה בהכשר השטריימל - לא, זאת לא דת, אין פה מסירות נפש. זה עניין של כנופיות המנצלות נשים באופן ציני.

ברגע שמשהו נהיה עניין דתי, כל קשר עם המציאות אובד ונעלם עם חוסר יכולת להתמודד באופן שקול ולוגי. אין שום טיעון או הסבר המתקבל על הדעת שיכול לעקור עניין 'דתי'.

ישנם כאלו בתוך קהילות המיינסטרים החרדי שעוד מאמינים בתורת ה', שרוצים בית של קדושה, ששרים ניגונים ושירי שבת, שרוצים להרגיש את המתיקות שבלימוד תורה ולחיות בשלום עם הבריות. מדובר על אנשים בכל הקהילות והחסידויות, חסידי גור, ויז'ניץ, סלונים, ליטאים, ירושלמים ממאה שערים ועוד. הם כן מחפשים אלטרנטיבה לכאוס החרדי אבל עם קשר אותנטי ליהדות.

לאחרונה החלה מגמה, וקיבוצים המזוהים עם הדתיים הלאומיים החלו לארח בהתנדבות מלאה חרדים שחוו לראשונה שבת מהי. אהבת ישראל, קבלה כמות שהם בלי שאלות וחקירות, בשפע של אוכל והתגייסות המונית. במקום שהעסקנים רוצים לשלוט, הם מתחילים לאבד אחיזה על בניהם. זאת אינה תופעה חולפת אלא צוברת תאוצה.

הרפורמים והקונסרבטיבים יכולים להמשיך לנבוח וקובעי סדר היום במגזר החרדי יכולים לנבוח חזק יותר. אך אין זה אלא הסחת דעת אימתנית ממה שקורה בחצר האחורית שלנו. מדובר באנשים חולי שליטה, שררה וכבוד המייצרים לנו מציאות מעוותת בכדי שנמשיך לנהור אחריהם. אך אלו הם חבלי הלידה של המגזר שמתחיל אט אט לקלוט שאפשר גם אחרת.

אריאלה פישר, פעילה חברתית