לפני חודשים מספר, ישבתי לקפה עם קולגה. מוכשרת ואמביציוזית ביותר, יש לציין. תוך כדי שיחה על הא ועל דא, היא סיפרה לי כי בפטפוט אקראי בינה לבין מכרה ותיקה, החברה השיחה לפי תומה (אני רוצה להאמין שכך, לפחות): "בטח בעלך עוזר לך לנסח את התכנים שאת כותבת".
עודני יושבת נפעמת מהאמירה נטולת הרסן והטקט הזו, הקולגה חשפה בפניי כי בעקבות אותה פליטת פה, עברו עליה מספר לילות של בכי והכרית שלה תעיד על כך נאמנה. היא התקשתה להבין מדוע היה כל כך קשה לאותה ידידה לשמוח בשמחתה על שהצליחה לכבוש את הפסגה הנחשקת הזו שכה חשקה בה ועשתה ימים כלילות כדי להגיע אליה.
"פרגון", בהגדרה היבשה, הוא: פעולה חיובית של אהדה, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה של הזולת, לרוב בגין משהו שעשה, קרה לו או עתיד לקרות, בלי מניעים נסתרים והעדר שליליות.
באנגלית אין מילה מקבילה ל"פרגון". זה די אירוני, בהתחשב בעובדה שפעמים כה רבות אנו שומעים את המשפט: "ישראלים לא יודעים לפרגן". דווקא הם.
היעדר הפרגון בחברה הישראלית
כמעט כל אמן מקומי טוען שחווה זאת על בשרו. שנים של עשייה עבור ארץ המולדת, חיוכים צחורים למצלמות בכל רחבי תבל ומענה דיפלומטי לשאלות קשות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הטוקבקיסטים מסרבים לשכוח את העובדה כי לא שירת בצה"ל, גם שנים רבות אחרי אותה "השתמטות". בכל ידיעה שמתפרסמת, כל הישג שנצלח, ישנן עשרות תגובות נאצה בעניין.
ואם כבר בטוקבקיסטים עסקינן, נדמה כי עשרות כתבות מושקעות לא יצליחו לייצר את הבאז שעשתה אחת שבה שיתפתי את סיפור הפטירה של אימי, את הגעגועים שמציפים ואת ההתמודדות המורכבת, יום יום, בצילו של האובדן. בעקבות הכתבה, הוצפתי בעשרות תגובות מחבקות שגרמו לי לתהות: מדוע קל יותר לפרגן לאנשים שמשתפים כי הם מתמודדים עם איתני החיים? זו שאלה שחייבת להשאל.
שידוך טוב - "אלו התפילות של אמא שלו", עבודה נוצצת - "זו פרוטקציה", רכב חדש ונוצץ - "מאיפה הכסף? בטח המינוס בבנק חוגג". כל אחד ופרשנותו שלו, המוני תירוצים, העיקר לא להתמודד עם המציאות.
ההצלחה אבות רבים לה. כשפלוני מצליח, אנו כה נהנים לתלות זאת במשהו או מישהו. איך יתכן שהוא כה מוכשר ולא ידענו, או גרוע מכך, סתם כך נתמזל מזלו? אנשים, אולי באמת ובתמים מגיע לו, בלי סיבה הנראית לעינינו.
דברים שרואים מכאן, לא רואים משם
התופעה המקוממת הזו חוזרת על עצמה כה רבות. אנו נוטים לחשוב שהדשא של השכן ירוק יותר, אך אילו רק נשכיל לפתוח את הראש ולהתקרב מעט, נשים לב כי הוא עמוס בדשן.
האם עצרתם פעם לחשוב איזה מסע חתחתים מאן דהוא נדרש לעבור, כמה דם נשפך, כמה טיפות זיעה וכמה דמעות נדרשות כדי לצלוח יעדים בחיים? איני מכירה אף אדם שדרכו סוגה בשושנים בלבד. לכל שיח של ורדים נלווים גם קוצים. זו דרך הטבע.
זכרו, אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה. מה שמגיע לנו, ימצא את דרכו אלינו ומה שנגזר שיהיה שייך לחברנו, לא יגיע אלינו לעולם, וגם אם כן, ילקח מאיתנו בטרם נספיק להנות ממנו.
אינני מתיימרת לשנות דרך חשיבה של אנשים בפרט ואת העולם בכלל. קטונתי. אך החינוך שאותו קיבלתי בבית והערכים שהוקנו לי, הן מצד אימי והן מצד אבי, אשר דגלו בפרגון מכל הלב, חלחלו בי עמוק פנימה.
מדי שנה, ב-17 ביולי, נחגג "יום הפרגון הבינלאומי". כן, זו לא הלצה. אכן יש יום המיועד למטרה נעלה זו. בתאריך זה, אנשים בכל קצוות העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים, בערוצי המדיה החברתית.
חברים, יום אחד בלבד זה לא מספיק. כשם שאת "יום המשפחה" ו"יום האם" אנו חוגגים כל בוקר, צהריים וערב, כך מוטב שנעשה עם "יום הפרגון".