באחד מימי חול המועד פסח, הוזמנו למפגש משפחתי שכלל את הטקס האהוב עלי, הנערך בכל הזדמנות חגיגית - "על האש". הדרך היתה רצופה במכשולים. אהיה ספציפית: משברים טכניים נטולי חשיבות לא איפשרו לנו להגיע בזמן לאירוע. בן זוגי הדייקן והמתחשב החל לדאוג כי המשתתפים במנגל יצרו על כך שאיחרנו ואולי מוטב שנוותר עליו בכלל. הרגעתי אותו בטענה הכה ישראלית "כולם מאחרים. יהיה בסדר".

מפה לשם, צדקתי. אוהו צדקתי, כיאה לאישה. הגענו למקום כמעט ראשונים ונאלצנו להמתין לשאר קרובי המשפחה כדי להתחיל ולהתניע את העניינים. לאחר בירור קל, התברר כי אותם קרובי משפחה לא אצו לצאת מן הבית כשעתיים לפני המועד המתוכנן, אלא "לקחו את הזמן" להתארגן בנעימים, ללא לחץ.

החיים לצד אדם שמוכן להקריב את עצמו על "מזבח הזולת" על מנת שלשני יהיה טוב, בכל מחיר, מביאים איתם קונפליקטים רבים. לא בכדי נשמותינו זומנו לחיים משותפים יחדיו. כמעט בכל סיטואציה בסגנון זו שאירעה לנו בחג, אני יוצאת עם ידי על העליונה. דהיינו: חוזה את שעתיד לקרות ומה עתיד לקרות? כלום. הדברים בסוף מסתדרים ובדיוק כמונו, רוב בני האדם דואגים היטב לעצמם, ובעיקר לעצמם, בראש ובראשונה, רק עם עטיית מסכות קלה.

בבסיסנו, אנו חיות. באופן טבעי, אנו לוקחים חסות על עצמנו, דואגים קודם כל לצרכינו הפרטיים ורק אחר כך לאלו של האחר. כולנו נוהגים באופן זה, אך חוששים להודות בכך. אני מאמינה כי אני מייצגת קול של רבים שאינם ששים להודות באמיתות הללו, אך מבדיקה עצמית עמוקה, יסכימו איתי פה אחד.

כדי להבין איך התגבשה לה נקודת המבט הזו, אחזור 27 שנה לאחור. נולדתי כבת זקונים לאם בת 42 שתפקדה כעקרת בית שנים רבות ולאחריהן חשה כי הגיעה העת לשחרר מעט את העול הזה מכתפיה ולצאת לעבוד בחוץ, בחנות רהיטים, לשאוף אוויר אחר, להכיר אנשים ועולמות חדשים. המציאות הזו הולידה ילדת מפתח והובילה לכך שאני יכולה להצהיר כי העצמאות כמעט ובחרה בי ולא אני בה.

מכיתה ב' ואילך הייתי שבה לביתי בצהרי היום, פותחת את הדלת ופוגשת בית שומם, דממה. שומטת את הילקוט הכבד על המרצפות המנוקדות בשחור ולבן ואצה למטבח. ארוחת הצהריים המתינה לי על הגז, בתוך סיר העטוף במגבת שתשמור על חומו של התבשיל, או במקרר. אך אני בחרתי, כיאה לילדת התפנוקים שהייתי, להמתין שאימי תחזור למשכננו ותחמם לי את המנה, או את השתיים. טוב, את השלוש, שאכלתי.

שנים רבות קוננתי על המצב. גם אני חפצתי באם צעירה ורעננה המקדישה את חייה לגידולי, אולם זה לא קרה, ושלא יהיו לכם טעויות, אין לי תלונות. לצורת החיים הזו היו גם יתרונות, כמו למשל, אין סוף פרטיות, מצרך נדיר לילד הגדל עם אחים ואחיות וחולק איתם את תשומת הלב ההורית. אמנם, לעתים זה הרגיש יותר כמו חלל ריק שזקוק למילוי ופחות כמו "מקום משלי", אך לא הכרתי משהו אחר ונהניתי לעשות מהלימון לימונדה ולהנות ממה שיש.

השנים הללו פיתחו את החופש הזורם בדמי, החופש לדאוג לעצמי, מבלי להרגיש רע עם זה.

***

ואז אמא עזבה.

הסיורים הקדחתניים בקניות לחתונה שכל נערה מאורסת מכירה - את רובם עשיתי עם שתי רגליי, כולל רכישת בגדים, נעליים תואמות, פאות, שמלת חתונה, דאגה למאפרת ומסרקת, מצעים, מגבות ועוד כהנה וכהנה. בחופה זכיתי לליווי של דודתי הנהדרת ואת 9.5 חודשי ההמתנה מורטת העצבים להולדת בני, נאלצתי להעביר עם התמיכה הבלעדית של הפרטנר שלי לחיים, כמו גם את החווייה העוצמתית והמצלקת של הלידה, בלי אמא.

לאחר שבועיים, התייצבתי במעוני, נכונה לטפל בתינוק ובעבודות הבית. קיבלתי אי אלו הצעות לעזרה אבל בחרתי להדוף אותן ולהתמודד בגפי, כי אם אפשר, למה לא? אך אולי כי אנשים תמיד חזרו ואמרו לי "בשביל לקבל, צריך לתת". משפט שקומם אותי ואישש לי את נכונותה של הדרך בה אני מתנהלת. אם ההענקה באה על מנת לקצור ממנה את הפירות, היא מיותרת בעיניי. לא צריך טובות. קשה לי להתחייב בחזרה. אז לא, תודה.

לשמחתי ולמזלי, התקופה עברה בטוב ובנעימים והוכיחה לי שאין בידי באמת ברירה, אלא להתנהל בחיים, עם כל העוצמות שלהם, לבד.

יום העצמאות בא אחרי יום הזכרון. יתכן שהשכול והאובדן (במקרה דנן, של אימי) הם אלו שמביאים לנו את העצמאות במלוא עוזה. יש לאבד משהו בשביל להרוויח ולחדד משהו אחר.

***

אז מהי עצמאות בשבילי? לנהל את חיי בחופשיות, מבלי להתחשב בדעותיהם של אחרים, גם במחיר של למידה מטעויות שעלולות לעתים לגבות מחיר די כבד. כזו אני, נוטלת את מלוא האחריות על חיי, עם כל ההשלכות הנלוות לכך.

עצמאות בשבילי זה לסמוך על עצמי במאה אחוז, גם כשכולם מסביבי חושבים שאין על מי לסמוך.

עצמאות בשבילי זה בחירה של חתן מתאים וראוי לי, גם כשכולם חשבו שאני לא באמת מבינה משהו. ראו היכן אני היום, הייתם מאמינים?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עצמאות בשבילי זה לא ללכת למקומות או להיפגש עם אנשים שלא מסבים לי עונג. חבל על הזמן של כולנו.

נשמות טובות, אחדד. אינני מתכוונת ל"דריכה" על מביעי דעה ואנשים שטוענים כי אכפת להם ממני, אני מאד מאד דוגלת ברחישת כבוד, לשתף, להשתתף, לשמוע ולהקשיב, אך בסופו של דבר, לתחושות הלב ולא לרעשי הרקע שם בחוץ.

החברה היא חלק חשוב בחיינו ואין לנו אפשרות לבטלה או להתעלם ממנה, אך בין ארבעת הקירות אליהם אנו מגיעים מדי ערב לאחר סיום היום, אין אף אחד חוץ מהיקרים לנו ביותר, להם אנו צריכים לציית ובהם בעיקר להתחשב.

אם כל אחד ואחת מאיתנו לא ידאג לעצמו, על כל המשתמע מכך, פיזית ומנטלית, אף אחד לא יעשה זאת במקומו וחדל התנצלויות. אני בוחרת לצעוד בגאון, עם ראש מורם, נאמנה לאמת שלי וכדאי גם לכם. זכרו: אם אין אני לי, מי לי? 

חג עצמאות שמח שיהיה לנו!