אאא

הייתי אז בחור צעיר, שהוזמנתי יחד עם קבוצה נוספת של תלמידי ישיבה למועצה המקומית  מטולה לכבוד חג "שמחת תורה". הרב ברוך פכטר זצ"ל רבה של מטולה ביקש מקבוצת בחורים מישיבת "קול תורה", "חברון" ועוד להגיע לעיר בחג ולשמח את תושבי האזור, וביניהם החיילים ששמרו על הגדרות.

השנה הייתה 1993, בימי מבצע "דין וחשבון". האווירה בארץ קשה ומדוכדכת. הצפון מופגז מדי יום ביומו ותושבי העורף לא רואים את האור בקצה המנהרה. חג "שמחת תורה" קרב ובא, והרב פכטר מטכס עצה כיצד להביא את השמחה למטולה. גם כך קשה לשמוח. אווירת נכאים ברחובות. כמעט ואין יוצא ובא.

כשהגענו לעיר, שאלנו את המארחים היכן אנו ישנים. אני זוכר שהובילו אותנו למקלט עירוני, והודיעו לנו חגיגית שבמקום הזה אנו אמורים להעביר את החג. שריקות הטילים שמעלינו ורעמי האזעקות לא הותירו לנו הרבה ברירות. ההפתעה הגיעה בהמשך. כששאלנו את הרב פכטר היכן אמורים להתקיים הריקודים, הוא ענה לנו "ברחובה של עיר".

וכך, כשרעמי התותחים ברקע, התחלנו לשיר ולשמוח לכבוד התורה ברחובה הראשי של מטולה. אני זוכר שהיינו סקפטיים לגמרי לאחוזי ההשתתפות של התושבים, אך הרב פכטר שפקד על הריקודים נסך בנו כל העת תקווה שהנה אוטוטו מגיעים ההמונים...

חלפה שעה של ריקודים, והלא ייאמן התרחש מול עיננו. אט אט התמלא הרחוב בעוד ועוד אנשים מבני המושבה. נוטשים את המקלטים ואת המרחבים המוגנים, ויוצאים, אולי בפעם הראשונה לאחר תקופה ממושכת, לרחובה של עיר. לשמוח עם התורה הקדושה. היו אלו ריקודים יוצאים מן הלב. שמחה מהולה בדמעות. "שישו ושמחו בשמחת התורה". לא אשכח את יעקב, המושבניק עם השפם העבות, שנטל ספר תורה, נעמד בכיכר המרכזית והכריז שמכאן הוא לא זז... גם לא אשכח את יורם, הזקן הכי צעיר בסביבה, שרקד ופיזז כנער צעיר.

*

כבר למעלה מעשרים שנה, שאני נוהג במוצאי שמחת תורה להסתובב בין כל הבמות בעיר, להגיע לכל מעמדי ההקפות שניות, לראות את עם ישראל ביופיו ותפארתו. עדה עדה כמנהגה, קהילה קהילה והדרך שבה היא בוחרת להביע את החיבה לספר התורה המקודש לנו ממעמד הר סיני.

השנה במתכונת קצת שונה, הורחבו המוקדים בכמות המקומות ובנוסף נסתובב ברחבי העיר עם רכבי שמחה נחלק שקיות ממתקים , דגלים והפתעות לילדי חדרה גם בשכונת הפארק נצא מיד עם סיום החג עם ספרי התורה לאקו פארק "בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג".

שִׂישוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה