אאא

סיפור משעשע ששמעתי בעבר מתאר את מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בה התגלתה תעלומה מסתורית.

בכל יום שלישי בבוקר באופן קבוע נפטר ל"ע אחד המונשמים, אך במפתיע זה תמיד קרה בחדר מספר 7, ודווקא לאיש שישן במיטה השמאלית הקיצונית שבחדר.

לא היה לזה שום הסבר רציונאלי והרופאים והאחיות כולם עמדו משתוממים מול התופעה המוזרה.

רגע קל לפני שהם בחרו לחפש ולתת לה הסברים מיסטיים ולאחר שהתופעה המסתורית נשנתה שוב ושוב, החליטו כולם להביט במצלמות האבטחה, כדי לרדת לשורש ולנסות להבין אולי מה יש בו ביום שלישי הזה, בשעה הזו בדיוק, שגורם לחולה אקראי ואומלל לשבוק את חייו  לפתע פתאום?

עודם מריצים את ההסרטה ליום ולשעה והנה הם רואים על המסך את 'סבטלנה', עוזרת הניקיון היסודית שאיננה דוברת עברית, ובמחזה שעל המרקע היא נכנסת בביטחון לחדר המדובר שבו לפי התורנות היא אמורה לנקות ביום זה ובשעה זו ובנונשלנטיות מוציאה מהשקע את התקע של מכונת ההנשמה ובמקומו מכניסה את השקע- של שואב האבק...

בדיחה זו קיבלה אופי מציאותי ומחריד למדי כאשר בשנה האחרונה התגלה כי באחד מבתי החולים בישראל נפטר אדם חולה. לא הקורונה הרגה אותו בסוף וגם לא מחלות הרקע שהיו או לא היו. בסיבת המוות הרשמית יכלו לרשום הפעם: "השקע יצא מהחשמל, ואף אחד לא שם לכך לב".

אך במבט רחב יותר אנו יכולים להכיר הרבה אנשים נוספים סביבנו שאיבדו את החיים, לא תמיד הפיזיים, לפעמים את החיים הרוחניים, הנפשיים או החברתיים, רק בגלל שמישהו "הוציא להם את השקע" והפסיק להם את הזרמת החמצן החיוני בשלב כזה או אחר בחיים, קטע את אספקת החשמל הטבעית.

כשמוציאים את השקע, מתרחשת "הפסקת חשמל". העדר וחושך.

"חושך מצרים"

ובחושך מתגלים אנשים, על כוחותיהם ומערומיהם.

לחיות במכת חושך

כשחשוך ולא רואים אז מגלים מי מנצל את הרגע כדי לברוח מכל מה שהחזיק אותו באור, לשנות את הדפוסים שכנראה הוא לא באמת האמין בהם אבל כשכולם רואים אותו הוא היה חייב 'לשחק את המשחק', בחושך מתגלים גם אלו שמאמינים באמת ובנויים מבפנים, אלו שמצפים שהאור יחזור והם יצאו ממנו רק חזקים ומחושלים יותר.

מכת חושך במצרים היתה היחידה שהיה בה ערך כפול, גם כעונש למצרים וגם כמבחן ועונש ללא מעט מהיהודים שמתו במהלכה. מכה שנתנה אבחנה מבדלת למיהו יהודי אמיתי שחרד לדבר ה' וכמה אמונתו איתנה באמת  גם במצב של אתגר החושך.

מכת חושך היא היחידה שהיה בה עצמה שינוי בין שלושת הימים הראשונים למכה לבין שלושת הימים שאחר כך, כמבואר שבג' הימים הראשונים האנשים רק לא ראו זה את זה אך מי שעמד יכול היה לשבת ומי שישב יכול היה לעמוד, ואילו בג' הימים הנוספים "לא מש איש ממקומו" כמפורש: "ולא קמו איש תחתיו"

מפרשי התורה ראו בכך רמז לעובדה שהתכלית של מכת חושך הייתה שונה משאר המכות, ולכך שהיו ב' סיבות שונות למכה זו כמבואר ברש"י.

הסיבה הראשונה היתה שהמצרים לא יראו במפלתם של ישראל שמתו באותה המכה ויאמרו אף הם לוקים כמונו.

במכת חושך מתו ארבע חמישיות מכלל ישראל, שלא האמינו ולא רצו לצאת ממצרים (בחשבון פשוט עולה שמנין ההרוגים היהודים במכת חושך הוא כשני מליון וארבע מאות אלף!).

הסיבה השניה למכת חושך הייתה כדי שישראל יוכלו להסתובב בבתיהם של המצרים ולראות את כליהם כדי לדעת מה לבקש כשישאילו להם.

ה"אזנים לתורה" ביאר שזה גם העניין בשוני שהיה במכה זו בין ג' הימים הראשונים לג' הימים שאחריהם:

לסיבה הראשונה היה די להביא חושך רגיל ומטשטש, רק כדי שהמצרים לא ידעו ויראו במות היהודים, אך כדי להיכנס לבית המצרים ולחפש בבית נדרש חושך כזה שהמצרים לא יוכלו להתנגד ולזוז כלל כדי שלא יוכלו להרוג או להפחיד את היהודים שעורכים חיפוש בביתם באותה שעה.

מפרשים אחרים הסבירו שמה שארע במכת חושך בבית המצרים היה גם עילה לפסוק הממשיך שנאמר בדווקא אחר מכת חושך "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים", מכיוון שהמצרים העריכו את בני ישראל על כך שכאשר הם היו בבתיהם בעוד המצרים עצמם היו חסרי אונים ללא כל יכולת לזוז, והיהודים יכלו לנקום בהם ולהורגם נפש או לכל הפחות לפרקם מנשקם, ובכל זאת בני ישראל לא עשו כלום מעבר למה שנצטוו מהקב"ה- לחפש כלים, ועל כך הוערכו היהודים ע"י המצרים ונשאו חן בעיניהם מאוד עד שקיבלו את הכלים בנדיבות המצרים.

החידושי הרי"ם כתב שהחושך הגרוע מכל הוא כאשר איש אינו רוצה לראות בצער אחיו ולהושיט לו עזרה, והתוצאה היא שכאשר הוא עצמו נופל – אין הוא יכול להקים את עצמו ולזוז ממקומו.

כל אדם ניכר דווקא בחושך.

תגובותיו, מעשיו ואמונתו הפנימית נבחנים במצבים אלו של רגעי המבחן ובהם הוא נמדד לדפוסי אישיותו ואיכותו הפנימית.

לפעמים אגב יש גם הפתעות לטובה.

כמו למשל העובדה ההיסטורית לפיה למרות שמתו כאמור ארבע חמישיות מכלל ישראל במכת חושך, דווקא דתן ואבירם שהוגדרו כ"רשעים" האולטימטיביים בכל מקום- דווקא הם לא מתו במכת חושך. מדוע?

יתכן ומכת חושך זיככה והבחינה כי אף הם מיסודם ובתוכם טובים ומאמינים בהקב"ה ובגאולה השלמה וכי כל ההתנגדויות וההצקות שלהם לא העידו על פנימיות אלא נבעו מקנאה למשה ופועלו או שירתו אותם בצורה מסוימת כהתנהגות שלילית שמושכת תשומת לב אצל ילד קטן שמשווע ליחס.

מסתבר כי לא מעט אנשים שבוחרים לומר או לעשות אחרת, רק כי זו הדרך שלהם למשוך תשומת לב.

חיסון נפשי או גישת החממה

לא פעם נשמעת הטענה מבחור צעיר או אפילו מאדם מבוגר על כך שכדי ליצור חוסן אצל ילד או נער צריך דווקא לחשוף אותו לסביבה החיצונית ולא לגדל אותו ב"חממה" החרדית, כשהוא לא באמת מכיר ויודע דבר וחצי דבר על העולם שסביבו והרי יום אחד זה עלול "להתפוצץ" ובגדול, בטח בעידן הטכנולוגי של ימינו.

תפיסה זו טוענת ש"חשיפה מדורגת" עדיפה ומיטיבה ומכשירה את הנער לדעת שיש אנשים שחיים ופועלים שונה ממנו אך להבין עם הזמן ולגבש זהות ודעה מבפנים- מדוע הוא עושה את הדברים בצורה שמרנית ושונה מהעולם ולברר באמצעות זה את אמונתו.

לעומתם האסכולה השמרנית טוענת שיש בכך משום קידמה ומודרניות וכי מימים ימימה הדרך המסורה היתה לשמר ולבדל וזו ההגנה היחידה לדור. שגם אם בעתיד האדם ייחשף לעולם יהיה זה רק לאחר שנים של זריעה ובניין עמוק שהיה בתוך החממה השמורה בגילאים הקריטיים לו, ושרק לאחר שבונים יסודות איתנים לתוך האדמה ניתן לבנות בניין גדול כלפי חוץ.

אסטרטגיות אלו הן שאלות קיימות ומפורסמות שבמודע או לא במודע האדם בוחר באחת מהן כדרך חינוך עקרונית לו ולבניו.

האם יש רק דרך אחת נכונה? האם ניתן לראות "סטטיסטיקות" להצלחת החיסון או "בדיקה סרולוגית" לכך שהנער אכן פיתח נוגדנים לתרבות העולם המערבי? יתכן ורק "מכת חושך" רח"ל תוכל להעיד על האדם ולהוות עבורו אבחנה מבדלת לכמה הוא באמת מחוסן נפשית מבפנים.

לא נוכל למנוע מיד ההשגחה להוביל ולגרום למה שצריך להיות גם על ילדינו, אך אין לכך סתירה שעלינו לגבש ולבחור דרך חינוכית שאנו מאמינים בה ולדבוק בה, תוך גילוי גמישות והבנה שיש גם שדרכי פעולה אחרות וגם להם יש סיכויי הצלחה במקומות ובמצבים אחרים שדורשים מעמנו שינוי תפיסה- "חנוך לנער על פי דרכו".

הילד של השכן ירוק יותר

ד"ר בן ציון סורוצקין מביא סיפור שקרא בספר "חופת כוכבים" מאת ח.ב. ויינפלד והפריע לו מאוד.

בסיפור מספרת בעלת המעשה איך היא ו'שושנה', חברתה הקרובה ושכנתה משכבר השנים, היו נשואות לבעלים שלמדו בכולל יוקרתי במיוחד. היא מתארת את עצמה כ"שקולה ואנליטית" ואת שושנה כאישה "ספונטנית וכייפית".

סגנונות ההורות שלהן היו אף הן שונים בתכלית.

היא עצמה הייתה מעורבת בחיי ילדיה במידה ניכרת, ואילו שושנה חברתה כמעט ולא התייחסה לילדיה מתוך אדישות. היא ראתה את חברתה מתמקדת בדאגה לעצמה ומתייחסת לילדיה כבדרך אגב, כמעט ולא שמה לב אליהם, בעוד היא עצמה משתדלת להעמיד את משפחתה בראש סולם העדיפויות שלה.

במשך השנים היא תהתה האם הקרבנות שהיא הקריבה היו שווים את המאמץ, אך כשבנה מרדכי ובנה של שושנה, בנצי, הגיעו לגיל הנעורים היא קיבלה לדבריה הוכחה מתוקה-מרירה לצדקת דרכה.

שני הנערים היו חברים קרובים ולמדו באותה כיתה במשך שנים, אך דרכיהם נפרדו בגיל ההתבגרות בצורה דרמטית.. בנצי התחיל להתנהג כנער בסיכון וזנח את לבושו הישיבתי לטובת מכנסי ג'ינס קרועים ותספורת מופרעת, בעוד מרדכי התקבל ל"ישיבה למצוינים", ישיבה נחשבת במיוחד שבה צריך שם מעולה והרבה פרוטקציה רק כדי להיכנס לרשימת ההמתנה.

אז היא הבינה לטענתה כי כל שנות היגע והעמל שהשקיעה בילדיה לא היו לשווא. היא הבהירה לעצמה כי בסופו של דבר קוצרים את מה שזורעים, גם אם זה לוקח זמן.

עברו מספר שנים. בנצי "התיישר" אט אט, נרגע והתחתן עם בחורה מרקע דומה ובניה של המספרת היו בני תורה יוצאי דופן שלמדו בכולל מהשורה הראשונה. החיים היו טובים, יותר מטובים. הם היו מושלמים.

אך "החיים המושלמים" הללו התנפצו בקול רעש גדול כאשר מרדכי, "ילד הזהב", שכבר סיים את הש"ס והיה אב לילדה מתוקה, עזב לפתע את דרך התורה ללא כל התרעה. מסתבר שהיו לו "ספקות באמונה" במשך שנים רבות, כך הוא סיפר בהמשך, והוא כבר לא היה מסוגל להתמודד עם הלחץ של להיות "בן תורה מושלם" החי בכלוב זהב לפי תסריט כתוב מראש לדעתו.

הלקחים שהפיקה מכך המספרת בסוף הסאגה היו: "חשבתי שהמאמצים שלי, מסירות הנפש שלי... הם ערובה לכך שילדיי ימשיכו לצעוד בדרך הישרה... התברר שטעיתי. אמנם אנחנו אחראיים להחלטות שאנו מקבלים ולמאמצים שאנו משקיעים בגידול ילדינו, אבל התוצאות מעולם לא היו בידינו

לאורך הניסיון המזעזע הזה, חברתי שושנה, שאותה שפטתי בטיפשותי על הבחירות ההוריות שלה... הייתה הסלע המוצק שלי, העוגן שלי...  השקעתי שעות רבות בהטחת האשמות בעצמי על התמימות שלי, בהאשמת המלמדים שלו על התעלמות מהסימנים הדיסקרטיים, בהאשמת העולם ודווקא שושנה היא זו שעזרה לי להבין כי 'חגיגת ההאשמות' הזו אינה רק חסרת תועלת אלא גם אווילית. נדרש שינוי פרדיגמה ענק כדי להודות שאין כמעט קשר בין המאמץ לתוצאות..."

לקח ראשון שהיא העלתה מכך היה אפוא כי אין כמעט קשר בין המאמצים החינוכיים שלנו לבין התוצאות בפועל...

לקח שני שהפיקה מכך הוא כי האשמה עצמית מופרזת היא אווילית וחסרת תועלת. את המסרים שלה היא מסכמת באמירה נחרצת כי לשפוט אחרים זו יהירות.

 

חובת האחריות

ד"ר סורוצקין קובל על לקחים אלו מנסיונו ורואה בו אישית סיפור שמקדם מספר תפיסות חינוכיות מוטעות שגם עלולות להביא לתוצאות הרסניות אם לא יערערו עליהן.

לדעתו בהחלט אין ערובה לכך שמאמצי החינוך של הורים יעלו יפה, אך האמירה ש"כמעט אין קשר בין המאמץ לתוצאה" היא הגזמה פרועה וגישה מסוכנת לחיים.

נכון, גם אם נעשה כהורים את אחריותנו המקסימאלית ישנם עדיין מספיק גורמי סיכון נוספים ואחרים שמשחקים גם תפקיד בתמונה הגדולה. אך העובדה שהקב"ה יכול להכתיב תוצאה מסוימת ושונה חרף מאמצינו איננה אמורה להקל ראש ולגרוע מחובתנו להניח ואף להתנהג בהתאם להנחה שברוב המקרים התוצאה תהיה מושפעת במידה רבה מהתוצאות של התנהגותנו וכך על פי דרך הטבע.

הוא גם שולל מכל וכל את מה שמכנה אותה אשה כ"האשמת הורים מיותרת" ועל אף שמזדהה עם הרצון להימנע מגרימת עגמת נפש נוספת לאלו שכבר סובלים מילדים שירדו מהדרך, הוא לא מסכים לכך במחיר של הימנעות מהפקת הלקחים מאירועים אלו בכדי לצמצם את הסיכויים למקרים חוזרים.

הכי פשוט וקל להסכים שמדובר ב"גזירת שמים" אך קשה יותר להבין ולקחת אחריות על מה שצריך ולהבין שיתכן שישנו תמהיל מורכב יותר של 'גם וגם' שהוביל למצב ושצריך ללמוד ולתקן.

תגובה "משחררת" מאחריות שתולה הכל ב"שמים" יכולה לגרום לאנשים לנהוג בצורה מסוכנת ובסופו של דבר להסב עוגמת נפש להרבה יותר אנשים בטווח הארוך.

"התורה מועברת מאב לבן דרך המסורה. כאשר הקשר עם ההורים פגום, העברת המסורת מתעוותת ויש סבירות גבוהה שהילד ידחה את המסורה" מסכם ד"ר סורוצקין ומגדיר בכך מהו "קו החשמל הישיר" שמעביר את הזרם מדור לדור ועד כמה חשוב לא לנתק את הזרם ו"להוציא את השקע".

גם הרב שך זצ"ל כתב בנימה דומה: "מה שאמרו הקדמונים כי יסוד מצוות כיבוד אב ואם הינו על מנת לשמר את מסורת התורה והאמונה מדור לדור, שהרי כל אמונתנו ותורתנו מתבססת על ההערכה וההישמעות לדורות  הקדמונים. אם מתנכרים להורים הרי שהשלב הבא הוא ח"ו לנתק את שרשרת הדורות לחלוטין. (אורחות הישיבה עמ' שצ"ה)

בקרוב ממש נחגוג את ט"ו בשבט. ט"ו בשבט למעשה הוא "יום הדין" לאילנות, ודווקא שבועות הוא יום הדין לפירות, ולפלא ממש הוא שדווקא בט"ו בשבט – ר"ה לאילנות אנו אוכלים ומברכים על פירות, כאשר זהו רק יום חניטתן, ואילו בשבועות שהוא ראש השנה לפירות – המנהג שמקשטים את בתי הכנסת והבתים באילנות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

האדמו"ר מסאטמר זצ"ל ענה על כך כי שביום הדין כל אחד מביא לו סנגור אחר. המבחן ביום הדין של ה"אילנות", ההורים כביכול, זה ה"פירות"- כלומר: איך נראית התוצאה- הילדים שיצאו מהם, ואילו המבחן המרכזי של ה"פירות" –הילדים, ביום הדין שלהם זה איך ההתייחסות שלהם לאילנות -ההורים בכיבודם ועד כמה הם מחברים לשורש ולמקור.

זוהי בדיוק הסנגוריה הנצרכת ולכן כל אחד מליץ יושר עבור השני ביום הדין שלו.

עלינו להפנים כי 'מחוללי החמצן' לילדינו הם אנו, והדבר תלוי ומכריח שימת לב והשקעה תמידית מצידנו להיות להם השורשים המנביטים והמצמיחים ולעשות את מירב ההשתדלות מצידנו להשקיה והשקעה.

"מכת חושך" היא זו שמעצבת את החיים והיא זו שלעיתים מאירה על מי שאנו באמת.

אך כדי להגיע אליה מוכנים עלינו לשמור על מקור החשמל פעיל וזורם ככל שנוכל, בס"ד.

 

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות וליצירת קשר: [email protected]