מסתבר שבמקרה הזה, היעדרה של תופעת הלוואי ההיא כהגדרתו, הסתדרה לו יופי עם המרק. אילו סבלתי מאותה תופעת לוואי הרי שאת המרק הייתי מנשנשת במטבחו או לפחות מזמינה כזה למשרדי בקומה ה 20 באיזה מגדל עסקים נחשב, כאשר משכורתי גדולה או לפחות שווה לזה שמכהן במשרה כשלי.
ישראל 2015, חגגה אתמול את יום האישה הבינלאומי.
ראשית, מצחיק אותי ציונו של יום כזה, כאילו ולא מגיעה לי תשומת לב מיוחדת בכל יום של חול. בדומה ליום האהבה, המשפחה או שאר חגיגות מיותרות שרק מעצימות את תחושת התסכול הנשית. שכדי לזכות באיזה שושן, בונבון או מכתב מהילד ובמקרה הממש מרגש מהבעל (יש גם את האידיוטים האלו שקונים מגנט ממותג למקרר ), צריך לייחד יום עולמי בו ישימו לב שיש כאן אישה טובה, אם למופת ובכלל שיש מנהיג(ה) לבירה הזו. (לתשומת ליבם של הגברים: בירה כמו עיר בירה ולא המשקה שגורם לכם לכרס ההיא).
זה מזכיר לי את אותה תחנת דלק, שוביניסטית להפליא שהציעה שובר מריחת לק לכל המתדלקת ביום חגיגי זה. הרעיון השיווקי היה לשדל נשים להרוס את פרנץ' המניקור בעזרת ידית התדלוק ולהזדכות על ההרס בעזרת שובר מריחת לק במתנה.
להבנתו המוגבלת של מנהל התחנה, תדלוק הוא מושג גברי ומריחת לק היא אבן היסוד בDNA הנשי. לכן ראה לנכון לקדם את מכירותיו בהבנת מרכיבי הפמיניזם ומימושם באופן מעשי ונבון.
ציונו של יום האישה הבינלאומי, תומך בתפיסת העולם הפמיניסטית שהחלה באירופה של המאה ה-19.
התפיסה הפמיניסטית דורשת שוויון מעמדות עם המגזר הגברי, תוך מיגור תופעות האפליה השונות במישורים מגוונים.
מרבית הגברים מנצלים יום זה כדי להודות לאישה על תפקידה כספקית שירותי ילודה והסעדה וממש מתעלמים ממטרתו האמיתית של היום. מעציב אותי לחשוב ששוב נסתפק באיזה אירוע נשים בו יקרינו לנו בענק את הנתונים המדאיגים הממשיכים להצביע על אפליה, הדרה וסתם חוסר הבנה בסיסית בנשיות גרסת 2015.
זה לא שאין לנו נשים בעמדות מפתח, זה לא שכולנו חסרות השכלה וכל המידע שיש לנו על העולם מסתכם במתכון סודי של פאי תפוחים מהביל. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול ההוא שמורה על דרך ארוכה שיש לעשות כדי להגיע לסוג של שוויון בין המינים.
לדעת השוביניסט המצוי, שוויון הוא ניצן ההרס של האנשות שהרי אם נהיה שווים, פירמידת החברה כבר לא תהיה פירמידה והשפיץ כבר לא יהיה שפיץ וממילא תפרוץ מלחמת גוג ומגוג ומי יודע, אולי יבוא גם המשיח.
לכן צריכה לקום מפלגת נשים והסלוגן הדרת נשים נשלף כסוג של כותרת בכל פעם שלא מפציצים לנו את המדינה.
יש שדורשות את השינוי בהכרזה על חופשה מהלייזר, הליפסטיק ושאר טיפוחין ויש שפשוט זועקות מחאה שקטה, כזו שרק הן שומעות ובכלל לא מעזות לנפץ את הכללים עליהם התחנכו.
יש את המסתפקות במועט, המפרשות את נשיותן על כוס קפה עם חברה וסתם תלונות על משקל עודף ויש את המאושרות, שבעיני מייצגות את הכוח הנשי האמיתי, כאלו שלא מרגישות מופלות או חסרות השפעה, כאלו שיודעות את גדלות ומהות תפקידן ואת סודן שלהן בהמשכיותו של עם ישראל.
כאלו שבשלוות נפש, באושר ושקט אמיתי, מנהיגות מפעל שלם של עשייה וניהול ללא תואר או הגדרת תפקיד מפוצצת. ללא עקבים או הפגנות, ללא יום מיוחד וללא חגיגות מיותרות.
אילו הן היידשע מאמעס שלנו, כמוהן אני כל כך רוצה להיות.
מוקדש באהבה לאמא שלי, שהיא הכי כזו בעולם.
]]>
