כל החוקים וההנהגות נועדו ללמדנו ולהראות דרך.
חג הפסח ובמיוחד שביעי של פסח, המסמן אירוסין ושמחת נישואין .
בהתרגשות ובגילוי לב נוהגים בני הזוג לפתוח את ליבם ובסחף של ים סוף, אינם עושים לדבריהם סוף.
מספרים הכל. את כל יציאת המצרים של משפחתם, מגידים לבן הזוג הטרי והנוצץ את כל קורותיהם, ללא שים סגור לפיהם.
הצפון והאפיקומן באים ללמדנו וגם את בנינו ובני בנינו להסתיר. שלא חייבים לספר הכל, להצניע מה שלא חשוב.
אין הכוונה לסודות מהותיים אלא לצינעה ולטוהר.
כמו שבחורה לא תצא בלווית סחבות ללא איפור ועם ריח רע, כך אין מצווה לספר את הפרטים הקטנים והאפלים של עברה שאינם תורמים לזוגיות.
בהתחלה את תרגישי שחרור אך בהמשך החרטה בוא תבוא. במיוחד כשיתגלעו ויכוחים והאשמות ואז יטיח בך בן הזוג בשעת כעס, כי את בעצמך סיפרת שאמא שלך אינה מנקה את הבית. ואת מי תוכלי להאשים? רק את עצמך - האשמה מיותרת.
אל תדאגי. גם לבעלך לעתיד יש חסרונות והוא אינו חושב לרגע להפיצם בבחינת "הגדה של פסח".
גם כנשואה אינך חייבת לומר כי הפצעון שפרח לו באמצע מצחך מכער את יופיך.
גם בנישואים יש דברים שהשתיקה יפה להם. ואין זה אומר שאם הוא בעלך אז הוא צריך להכיר את כל הגוונים האפורים והשחרחרים שלך.
עדיף בהרבה מקרים שאינם שקר או מרמה, פגיעה פשוט להיות יפה. כמו השתיקה ולהבליט רק מה שצבוע באור יקרות.
]]>
