רגש האכזבה מתעורר בעיקר במעגלים הקרובים אלינו. בני זוג, ילדים, אחים, חברים קרובים. מאנשים שרחוקים מאיתנו אין לנו יותר מידי ציפיות ומתוך כך גם אין כל כך אכזבות. רגש האכזבה בא להגיד לנו – ציפיתי למשהו ולא קיבלתי אותו ולכן אני מאוכזבת.
אז מה הפתרון?
לא לצפות מאנשים שקרובים אלינו? הרי הקרובים אלינו הם בדיוק אלה שאנו מצפים מהם, ובצדק, שיבינו אותנו, יקבלו אותנו, יעניקו לנו, יהיו בשבילנו. ואם לא נצפה מהם לכל אלה אנו גוזרים על עצמנו לחיות לבד. אנו לבד. הם לבד. ואז לא יהיו ציפיות ולא יהיו אכזבות. אלא, שלא זה העניין. העניין הוא שאפשר ומותר לצפות, אבל אסור להתאכזב.
ראשית, חשוב להגדיר ציפיות בדיבור. לא להשאיר אותן בתחום המחשבה. אל תחכו שהאדם השני ינחש מה שאתם רוצים. רוצה שיפתיעו אותך? שיקנו לך משהו? שיעשו עבורך משהו? תגידי. דברי על זה או תעניקי אותו לעצמך לבד.
איך עושים את זה?
הדבר השני, והחשוב מכל הוא הוא שצריך לזכור שה' נותן לנו מה שאנחנו צריכים, לא מה שאנחנו רוצים! מותר לנו לרצות, רצון זו ציפיה והיא מותרת, אבל אסור לנו להתאכזב כי ה' נותן לנו את מה שאנחנו צריכים ואם לא קיבלנו מה שרצינו, מסתבר שאנחנו לא צריכים אותו.
אם הילד שלנו הביא תעודה והיא לא בהתאם לציפיה שלי, זה אומר שה' נותן לו שיעור שהוא צריך להתאמץ יותר, שה' דורש ממנו יותר עבודה. שציון גבוה זה לא מה שהוא צריך עכשיו.. מכאן, שציפיה היא אפשרות והיא בסדר. אבל מה שיותר בסדר זה, לקבל את מה התוצאה כי היא רצון ה'.
