"אנא בכח", "עבדו את ה' בשמחה" למרות שקצת קשה היה לבוא לפניו גם ברננה. שלהבות קטנות של אור ניסו להלחם בחשכת מחלה חשוכת מרפא. טיפה ועוד טיפה מוזרמות מאינפוזיה לתוככי גוף מורעל בגרורות שולטות, הגוף נלחם על כל נשימה באפו. אופי נשאר אופי, כמו כן גם טבען של השלהבות. עולות מאליהן ואח"כ נכבות.
ליל שבת זאת חנוכה1997, ניצחו אראלים את המצוקים וכבה השמש שבחנוכיה.חוזקם של גרורות ניצחו את הגוף החלש.
קול שבר ענן ודמעות שירדו משמים הזדהו עם בשורת האיוב. אמא- עברה לסטטוס: עליה השלום! קמו בניה וישבחוה, בעלה ויהללה, כי רבות בנות עשו חיל אבל אשת חיל מי ימצא כמוה?! מורשת של אור הותירה, תורת חסד היתה על לשונה, הכל בשקט. כי במעשי חסד לא מנפנפים, השכר שמור אלא בדברים הסמויים מן העין. שעות נוספות בעבודה התגלו כשעות פעילות נמרצות של חסד בבתי נזקקים. מבשלת לילדי נשים בשמירת הריון, מקפלת כביסות בבתי מאושפזות. ועוד כהנה וכהנה מעשים שקטים שנשמרו בכספת סודותיה במשך שנים והתגלו במהלך השבעה מפיות הנעזרים.
"חסד לא עושים רק כשקל" היתה נוהגת לשנן. בחום ובשרב, בקור ובשטפונות גשמים היתה נוהגת ללכת כברת דרך עד לבית חולים מלבן מדי שבת בשבתו, האכלת גלמודים וחשוכי מרפא זו מצוה שחבל להפסיד. היתה נסחבת עם שקיות לבית חולים, משום שלזקנה איקס מותר אוכל בלי סוכר אז בשבילה רכשה עוגיות בהתאם והשני אוהב דברי מתיקה וכדומה. דאגה להביא לכל אחד ואחת כפי צורכו.
כפה פרשה גם לעני, אביונים ידעו כי ארוחת צהרים אוזן קשבת ומיטה לנוח ימצאו במעונה, לא משנה מה השעה עליו מחוג השעון מצביע. שלהבת החנוכיה כבתה אבל מורשת של אור נותרה.
אמא, יש רק אחת, אמנם גאוגרפית ובעיקר רגשית כבר לא כאן אבל ליבה ואוזניה קשובות, כי מה שלא רואים מכאן רואים משם, ומה שלא רואים משם רואים מכאן. בזמן הזה, 19 שנה אחרי, מדליקה נר נשמה לעילוי נשמתה, לזכר נפלאותיה ובעיקר לזכר חסרונה.. נרות החנוכה תמיד מזכירים, אמא - להעריך עוד יותר כשהטוב קיים.
נקודות של אור...
]]>
