גדלתי במשפחה ירושלמית חרדית אינני בוחרת להזדהות כמובן כי המסר כאן חשוב יותר. אני אשת אברך, אימי אשת אברך, אחיותי נשואות לאברכים והשוויגער שלי אשת רב בישראל. כל חיי גדלתי על 'מסורת האברכיות' ועל ברכי האליטה החרדית, השמרנית .. ותתפלאו לשמוע טוב לי. אני אוהבת את זה ומעולם לא עלה בי גיץ של מחשבה כי אני חייבת לנסות משהו אחר.
אני מגדלת את שלושת ילדי בדרך בה חונכתי ומקווה שילכו אף הם בדרכי. כמובן שלא באתי לספר לכם רק כמה טוב לי... אז כפי שציינתי אני אשת אברך, כזה שתורתו אומנותו, אברך כזה שהתורה לא משה מפיו והוא לא מש ממנה בקיצור אברך אותנטי על כל רמ"ח איברי ושס"ה וד"ל..
אני עובדת ומפרנסת את ביתי לעיתים בקושי ובחסדי ה'.. אני רוצה לשתף אתכם ברגעי האושר הצרופי שלי, אלו רגעים ששום דבר בעולם לא ישווה להם, רגעים של שלמות.
יום חמישי הוא אחד הימים הקשים עבורי אני מנסה להספיק הכל ומה גם שאני 'ייקית' (גנטיקה כזאת..) וחייבת שהכל יהיה מתוקתק עד שישי בבוקר.
אני עומדת על רגלי העייפות בלשון המעטה, מבשלת, מדיחה ועושה כל מה שאישה בד"כ עושה לכבוד שבת. בערך בשעה 8.30 בעלי שב הביתה ממעריב ואחרי יום לימוד בכולל. אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב הוא עוזר לי חצי שעה במטבח (הכל מדוד) ואז מתחילות 3 שעות ההנאה שלי, 3 שעות בהן אני לעיתים קרובות מזילה דמעות, ומודה לה שזכיתי לרגעים אלו והלוואי שלא יגמרו לעולם...
החברותא הקבועה של בעלי 'בליל שישי' מגיעה אלינו הם נכנסים לחדר הלימוד.. והניגון, הויכוח, ההתנצחות וטעמן של מילות הגמרא.. כן, טעמן אני ממש טועמת אותן. משמשים בערבוביא של אפקטים וקולות ההולמים בליבי מהלומות של אושר.. ואז בתום השלוש שעות בהן ניגון הגמרא עדיין מתנגן באזניי. אני מוציאה את החלות שאפיתי לכבודה של השבת..
והבית מתמלא 'אהבה גדולה',
אהבת תורה אמיתית..
חג השבועות הוא החג שלי, שלנו .. של 'נשות האברכים' שחיות יום, יום. שעה, שעה - ונושאות על גבן ממש את עולה ועמלה. ובתמורה הן זוכות לשמוע את ניגונה ולטעום את מתיקותה של התורה הקדושה..
]]>
