מסתבר שהרבה יותר. ולא רק ויזואלית. יצאתי לברר מה ומי עומדים מאחורי המבנה המדהים הזה.הצצתי וגיליתי אישה עם סיפור, או אם תרצו - סיפור על אישה, מדהימים לא פחות. הסיפור מספר על גבורה ועל אומץ, על אהבה ומסירות, על התמודדות ואמונה. סיפור ממש לא נדיר בחסידות ממנה היא באה ואליה היא הולכת, אך הוא מצליח להפעים פעם אחר פעם. סיפור השלוחים.
גם אם המסלול הטבעי של: סמינר- חתונה- שליחות נראה צפוי ומובן מאליו, גם להן - השלוחות 'המורעלות' מחב"ד וגם לנו 'הצופות מהצד', הוא בכלל לא קל עבורן ורווי בתחילתו בהרבה קושי, לבטים, דמעות וצירי לידה כואבים.
מירי, בת 32 גדלה בקהילה של חסידי חב"ד בקריית מלאכי. מילדות ינקו היא ותשעת אחיה ואחיותיה את אידיאל השליחות כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מרעיונות הדת. כשהתחתנה עם יהושע היה זה אך טבעי שאת תחילת דרכם המשותפת יסללו בדרך עפר נוכריה, אי שם בגולה. היכן יהיה אותו מקום? זאת יהיה עליהם לגלות.
חי צומח... ושומם
למה סרביה? מירי צוחקת. "כששמעתי לראשונה את שם המקום שאז (8 שנים) עוד היה נקרא - יוגוסלביה, פערתי עיניים כמו כל אחד ששומע ממני כיום היכן אני גרה. 'יוגוסלביה' לא הייתה בשבילי יותר מאשר שם של ארץ באות י' שהייתי כותבת כששיחקתי "חי צומח דומם". מעולם לא חלמתי שאגור שם.
אבל יד ההשגחה סובבה את מהלך העניינים, כך שבדיוק בתקופה שחיפשנו מקום שנוכל להפריח בו את השממה, ידיד של בעלי סיפר לו לתומו כי עסקיו מביאים אותו לעתים קרובות לקהילה היהודית בבלגרד, בירת סרביה כיום. ולצערו אין שם אף בית חב"ד. זו הייתה ירית הפתיחה. הידיד דחף, בעלי נסע לבדוק את האזור, ובתקופה של כמה חודשים בה ציפינו לתינוק שייולד בארץ למדתי וחקרתי על ביתי לעתיד. אפילו לא רציתי לנסוע עם בעלי להתרשמות. הייתי בטוחה שאתחרט. הרגשתי שזה משמים ובפרק הזמן שהיה לי למדתי להשלים עם המציאות."
הקהילה הסרבית מסרבת לשתף פעולה
כל התתחלות אכן קשות? "אין לך מושג עד כמה" היא אומרת לי. אני מזהה כאב ששב ומציף את עיניה יחד עם הזכרונות. הקושי שלה היה שילוב של כמה מרכיבים שדי היה באחד מהם כדי לשבור אותה. הבדידות והריחוק,ההורות הטריה, הגעגועים, הקשיים הטכניים והניכור מצד הקהילה.
"יהודי הקהילה הם אנשים מאד מרוחקים מהדת. בהתחלה הם לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. כל ניסיונות הקרוב נתקלו בקיר של תמיהה ואדישות. חוסר ההיענות והפידבקים הקרים הניבו אצלנו תחושה קשה של עליבות ואכזבה. אני זוכרת את עצמי מנסה כבר מיום שני להזמין אנשים אלינו לשבת ונתקלת שוב ושוב בסירוב מנוכר. כל מאמציי מלאי האמביציה היו לשווא."
אני מרגישה את ה'אבל' מתקרב. והוא אכן לא מאחר לבוא. "היום, ב"ה", היא אומרת בפה מלא חיוך, "אנחנו ממש לא במקום הזה. לאט לאט המים שחקו את האבנים. עם השנים אנשים הבינו שאנחנו באים רק עם כוונות טובות באמת . ואנחנו פה כדי 'לקדם מכירות' של מוצר טוב." היא צוחקת, "אנשים ראו את התועלת והשמחה שמביאות איתן הפעילויות שאנחנו עורכים. והם התחילו יותר ויותר לדבוק בנו ולשתף פעולה, להשתתף בפעילויות ואף להביא איתם חברים נוספים.
הנה קחי לדוגמא את יו"כ. עוד כמה ימים כמו בכל שנה אנחנו נקים בבניין סוג של 'מחנה פליטים'. אנשים מגיעים להתפלל אבל לא יכולים לחזור בשל המרחק. לכן אנחנו ממלאים את הבניין מזרנים וכל יהודי הקהילה נשארים לישון בבית חב"ד ומשתתפים בכל חמשת התפילות."
מעניין לעניין באותו בניין
ספרי לי הפעילויות, על השבתות ועל עיקר העניין. הבניין המפואר שחנכתם. "התחלנו בבית קטן וצנוע במרכז העיר. בשלב מאוחר יותר כשפתחתי את הגן היהודי הראשון בעיר. נאלצנו לעבור למבנה גדול יותר אך מרוחק. המיקום הבעייתי גבה את מחירו. אנשים התקשו להגיע לבית חב"ד.
הרגשנו צורך להתמסד במבנה מיוחד במיקום הנכון. בסיעתא דשמייא הסתייע בידינו לקבל תרומה נדיבה ביותר מתורם החפץ בעילום שמו. בכספי התרומה קנינו את הבניין הנוכחי שעבר שיפוץ מהמסד עד הטפחות והותאם לצורכי הבית. שנה שלמה עבדנו על בניית גן הילדים, חדרי האירוח , חדר האוכל והלובי המפוארים. ובאותו מתחם אף הוקם כעת ונחנך מקווה הנשים הראשון בסרביה."
בשלב בו נוצתה סקרנותי היא אפילו לא חשה צורך לעצור ולפרט. כששאלתי אותה מפורשות, היא הסבירה בפשטות שמשולחות מכל רחבי העולם מתנסות מידי חודש בניסיון הזה עד שהוא הפך למעין "עסקת חבילה" עם השליחות. "עד היום הייתי צריכה לנסוע 6 שעות כל צד כדי לטבול במקווה הקרוב ששכן בבודפשט", היא אומרת לי כמו לא היה דבר פשוט ומובן מזה. "היום," אני מזהה התרגשות מטפסת בגרונה "תטבול בעז"ה במקווה שלנו האישה הראשונה"
גם על תיאור סעודות השבת שהיא מכינה ל-50 איש מדי שבוע היא לא מתעכבת ואינה מכבירה פרטים מיותרים. היא מתחילה בשישי בבוקר כשלצידה עובדת עוזרת נוכריה למודת הלכות. איך את עושה את זה? "כמו כל דבר" היא צוחקת.. "מתרגלים".
הזמן דוחק בי. אני נחפזת לסיים ולגשת להתחיל את הבישולים לשבת הקרובה שתכלול 2 אנשים. אותי ואת בעלי (היום יום רביעי) אך לא לפני שאני מבקשת ממנה לשתף אותי בסיפור מעניין ופיקנטי של השגחה פרטית שוודאי נתקלה בו במהלך כל השנים.
מפגש אצל הרבי
"סיפור מעניין? ממממ… אין לי 'בשלוף' ", היא צוחקת בהתנצלות. "אבל השגחה פרטית יש בכל פרט ופרט בחיים שלנו". היא מתחילה לדבר והסיפורים מתחילים לזרום, 'נשלפים' בזה אחר זה. סיפור גורר סיפור. מקרה אחד מזכיר לה מקרה אחר. והדף מתמלא בהשגחה פרטית.
"את קניות המזון שלנו לשבת", היא פותחת, " אנו עורכים בבודפשט השכנה, שם יש חנויות של אוכל כשר. אחת לכמה שבועות אנו עושים קניה מרוכזת של יין, מוצרי חלב ובשר. בגבול בין בודפשט לבלגרד יש שלט המודיע באותיות גדולות על האיסור לחצות את הגבול כשברשותך אחד משלושת הדברים הבאים: בשר, חלב ואלכוהול. אין ספור אנשים, בלי סוף פעמים עשו עבורנו את הקניה הקבועה הכוללת את 3 הדברים האסורים. ובכל 8 השנים אף פעם לא צצו בעיות. גם לא בקניה השנתית העצומה המתבצעת לקראת פסח. יד ההשגחה ומספר פרקי תהלים מעבירים אותנו את הגבול פעם אחר פעם.
א"א שלא להתפעל ממירי. מהאמונה היוקדת שמדברת מגרונה, מהפן הרוחני הדומיננטי כ"כ באורח החיים שלה ובהנהגותיה שנוסך משמעות וערך לכל פרט קטן. "אנחנו זוכים כל הזמן לראות סיעתא דשמייא בכ"כ הרבה פעולות ומעשים שלנו וזה נותן לנו כוח להמשיך. אנו מרגישים כמו ליטופים מהקב"ה, חיוכים מהרבי. שדוחפים אותנו קדימה ולוחשים בעורפינו: אתם על הדרך הנכונה, מעשיכם רצויים…"
"זכור לי מקרה מרגש במיוחד," היא מחייכת, "לפני שנתיים, נסענו לניו יורק לחתונה של גיסי. ניצלתי את ההזדמנות ללכת לחדר של הרבי ב-'Seven hundred seventy' שנפתח לנשים פעם בשבוע לזמן קצוב. הקדמתי מעט ועמדתי שם, מחכה שיפתחו את החדר. עמדה לידי אישה אמריקאית והתפתחה בינינו שיחה. היא שאלה אותי מאיפה אני, וכשגילתה שאני מבלגראד פלטה צעקה של התרגשות.
"אני לא מאמינה" היא התנשפה "באתי לכאן כדי לקבל ברכה מהרבי לקראת עבודה חדשה שאני מתחילה עוד שבועיים בבלגראד" כמובן שהחלפנו פרטים ובתקופת השהות שלה בסרביה היינו לה לבית חם ותומך."
אנחנו נפרדות בחום, לא לפני שמספיקות לגלות, כמו כל 2 יהודים זרים שמגלים ידיד משותף בשיחה מקרית. כי קרוב משפחה שלי שהה אצלם בשבת האחרונה. סיפור השגחה לכשעצמו. אולי בפעם אחרת.
]]>
