עבר זמן, עברו להן שש שנים, ושוב ביקרנו באותו תא מבודד שעתה נוספו לצידו תאים נוספים. הסלע דמם כבעבר, האותיות השחורות שעל האבן הוסיפו להצביע על אותה המשמעות - ״פה נטמנה האשה וכו״, ואבני החצץ שהונחו על המצבה שכבו שם דוממים, משוללי אכפתיות, סתם חצץ על סתם מצבה בסתם מקום. אני לא מתחבר לאבנים כפי שהן לא מתחברות אלי, ובטח שלא לאבנים קרות שחשו זה זמן רב מידי את המוות.
אני גם לא מתחבר לאנשים שכבר אינם, הם אינם. אני גם לא מתחבר הרבה פעמים אל אנשים חיים - פעמים רבות שהם מזכירים לי את האיין, ואינני מתחבר אל האיין. אבל כשעמדתי שם, כשמסביבי נוף רחב מימדים של קוביות אבן קטנות, ולצידי אבן אחת שאף היא פיסה קטנה מתוך הנוף העצום, זכרתי את העבר הלא רחוק: כשעדיין אלו שאינם - היו, כשאני הייתי אני אחר, והבנתי שיש בי געגוע קטן, קבור בפנים עמוק עמוק, עמוק יותר מהעומק שבו טומנים את המתים עצמם, געגוע אליה, אלי, אל זמן שלא הייתי יכול להתגעגע.
אהבתי אותה (כן! אהבתי, לא פוחד לומר), היא באמת הייתה טובה, ויכולתי לחוש שגם היא אהבה. אהבה מאוד. קשר בין הורים וילדים הוא תמיד מורכב מידי, ההורה מרגיש שהוא צריך לחנך - להתוות דרך - להסביר את החיים לילד, והילד מנגד מרגיש שההורה לא יודע מה זה חינוך, שההורה לא מבין שיש דרכים אחרות, והסברים הוא לא צריך אף פעם. החוליה המקשרת ביניהם באופן האינטימי ביותר היא ההורים של ההורים שניסו את אותו הדבר עליהם - על ההורים, וזהו, עכשיו הם כבר לא הורים, הם לא צריכים לחנך את הנכדים, גם לא להסביר, רק לאהוב עוד ועוד.
הדור הקודם הוא הדבק שיש בין הורים לילדיהם כשהכל נראה מעורפל וחסר הבנה, כשהרוחות מנשבות בעוז והילד מוצא את עצמו מרחף במרחב כמו עלה עזוב, וההורים מרגישים כאילו העלה נטל מזמרה ותולש את עצמו - את העץ - אותם, אז השילוש הקדוש חוזר על עצמו: יחסי אבא-ילד, יחסי סבא-אבא ויחסי סבא-ילד, ומייצב את עצמו, דואג שהעץ המשפחתי ימשיך לפרוח גם כשנראה שאי אילו ענפים נובלים ומפסיקים את צמיחתו - ממש כמו שקרה בעבר הרחוק - כשהאב היה ילד והסב היה אב, וסב האב היה הדבק המחבר ביניהם.
בעולם ״מודרני״ של המאה ה-22 הכל מסומן, להכל ישנה הגדרה ברורה, ומי שטועה בדקדוקה של מילה, מתוקן באופן אוטומטי ע״י עובדי אלילים ששמו להם למטרה להגדיר את הכל לפי מה שהם מגדירים, להסביר את הכל לפי מה שהם מסבירים, ולהגות את המילים בדיק כמו שצריך להגות אותן. כל השאר נראים בעיניהם כמו אותם ״ברברים״ שחיו שלא בגבולות יוון העתיקה - כל השאר חשוכים בעיניהם כי גם את האור וגם את החושך הם עצמם הגדירו. הכל הפך פוליטיקלי קורקט בדיוק כמו שפוליטקלי קורקט אמור להיות.
יש להם שמות לתחושות, יש להם הגדרות למחלות נפש, ויש להם תובנות איך מחברים את התחושות למחלות ככה שהאדם יהיה ״בסדר״ - יהיה כמותם.
היא לא הייתה כזאת, היא עדיין לא חיה כשהמציאו את 'הפוליטיקלי קורקט', היא חיה בזמן שאנשים התעסקו בלהרגיש הרגשה כמות שהיא, ולא בלהגדיר את ההרגשה כמות שהיא. היא הייתה אדם - כמובן במינוח ה״מיושן״, ״בעל חי בעל תחושות ורגשות שיכול להוציא אותן ולתת להן דרור וחופש״. כשהיא אהבה זו הייתה אהבה, וכשהיא כעסה היה זה כעס, וגם אז היא אהבה. כשהיא דיברה אליך היא דיברה אליך בפשטות, בלי כוונות עמוקות שבכלל כיוונו למשהו אחר. כשהיא שאלה אותך משהו היא באמת התכוונה לשאול, לא לברר בעקיפין פרט אחר, וכשהיא נתנה מחמאה היא נתנה את זה פשוט, כי היא רצתה לתת מחמאה, וזהו, רק מחמאה.
היא הייתה האבן הראשונה: ה'אמא של אבא שלי׳, היא הייתה האבן השניה: ׳הסבתא שלי׳, ועכשיו היא מתחת לאבן, זכר לאותן אבנים שסימנו את הדרך הלאה בחיים, שסימנו את השביל הסודי לאיפשהו לא ידוע, או אם תרצו בלשון עכשווית -
״העתיד״.
]]>
