בקולנוע ובמדיה סאב-טקסט הוא מאסט, כמו משל ונמשל. לשם כך המדיה קיימת, אפילו בפרסום. אנחנו נגיד משהו אחד, בעוד אתם תבינו משהו אחר. בין השורות מועברים מסרים מבלי להכניס אותם בכפית לפה.
הסדרה 'זגורי אימפריה' היא המשל לסרט הדוקומנטרי של רונן עמר "פיצה משפחתית".
אב המשפחה לא מוכן לקום בצפירה של יום השואה, בטענה שאף אחד לא קם כזיכרון על מה ש'הם' עברו במעברות. את האשכנזים זה אולי מכעיס, את המזרחיים זה משעשע ו/או צובט. הוא לא צריך לומר בפה מלא שהשואה לא מעניינת אותו, שיום השואה הוא בדיחה בעיניו או שהוא שונא אשכנזים, הסאב-טקסט עושה זאת בשבילו.
"פיצה משפחתית" הוא הנמשל, בעיניי, ומהווה את גרסת המקור לפלאפל של הזגורים.
בסרט מככבת משפחה מנתיבות - עיר של עשרים וחמשה אלף תושבים וקו אוטובוס אחד - דלת אמצעים, בעלת שפה וסגנון אופייניים-ייחודיים, המנסים לסייע לבנם, מקסים, רווק מתבגר, לנהל פיצרייה על מנת לכסות את החובות שצבר במשך השנים. אך במקום שינהל את העסק וההורים יעזרו לו לחמוק ממיסוי ומחוק, הוא ישן עד הצהריים ומתנער ממחויבויותיו, כך שלא רק שאינו מנהל את העסק שלו עצמו, הוא בקושי עוזר להם ואף מתגלה כפוי טובה.
הפלאפל של משפחת זגורי מחליף את הפיצה של משפחת עמר, באר שבע את נתיבות, שחקנים מהשורה הראשונה דמויות עכשוויות, אך הבסיס קיים. אל פני המסך צפות ועולות שאלות של זהות, יחסי הורים-ילדים, שייכות והישרדות בקו האש ובתנאים סוציאליים שאינם אופטימליים. עסקים ומשפחה זה מתכון טוב לטריפ רע, כמו שאומר הבימאי המתעד את משפחתו בניסיון רדיפה אחר הכסף שמצדו עושה כל מאמץ לחמוק מהם.
מלחמות פנים משפחתיות, אהבה ודאגת הורים אינם נאמרות במילים קונקרטיות, אך הן מועברות בשפע ויזואלי דרך פעולות ומילים חלופיות עם טאצ' מיוחד לפריפרייה, בטעם של רוטב פיצה וחום של תנור אבן.
תחושה נוצרת משימוש מושכל בתאורה, טכניקות עריכה קונספטואלית, תפאורה ולבוש ייחודים, מוסיקה מקורית ופסקול אותנטי, אולם מסר עובר בעיקר בסאב-טקסט: "שמקסים יתחתן, שגלית תבוא הביתה מוקדם, שהיהודים ינצחו את הערבים..." ולחילופין, ישיבה ממושכת ועקשנית על כורסה עד לתום הצפירה של יום השואה.
פיצה או פלאפל? משל או נמשל? התשובה בסאב-טקסט.
]]>
