הטרילוגיה אותה ביימו רון עופר ויוחאי חקק, יוצאת למסע בחברה החרדית בישראל, כשהחלק הראשון עוסק בקונפליקט הבחירות. מצד אחד, הרב אברהם רביץ ז"ל הפועל למען הבחירות, תר את הארץ כדי להביא "אצבע ועוד אצבע, גימל ועוד גימל" תחת תחושת השליחות של קידוש השם וגודל השעה.
לעומתו ר' שמואל חיים פופנהיים, איש העדה החרדית, שעושה הכל על מנת לפגוע בבחירות. הוא יוזם הפגנות בקרב אנשי סאטמר, תולדות אהרון והעדה החרדית בירושלים, עורך את עיתון "העדה" ומפיץ ספרי ילדים שמעביר את המסר כי אסור לבחור לכנסת המינים.
מטרתם של שני הבימאים החילוניים היא לגלות איך החברה החרדית נראית באמת, כיוון שעד אז היינו נראים בעיניהם גוש אחד, שחור ומאיים ובעיקר כדי לראות איך הם, החילונים, נראים בעינינו.
הסרט כסרט לא מתיימר לענות על השאלה מי צודק ומי טועה, וכך גם הוא נוקט בשני החלקים האחרים של הטרילוגיה "חרדות" – האקדמיה מול בית של תורה ו"דת.קום" האינטרנט והתקשורת.
העניין הוא איך החברה החרדית חיה, קיימת ובועטת. מה מוביל את הלך החשיבה, מי מנהיג וקובע ומה קורה כשהדעות והרצונות מתנגשים אלו באלו.
לחילונים זו הצצה חד פעמית אל עולם הביטאון של ה'עיידה', אל תוך ביתו של הרב רביץ: "איך מאכילים 12 ילדים?" שואל הבימאי ואשתו של רביץ עונה: "עם אוכל".
הצצה אל עולמן של נשים חרדיות, הרבנית עדינה בר שלום שהקימה את האקדמיה.
חייה של במבי, מיילדת בשערי צדק שלא זכתה לילדים משלה ועסוקה בצדקה וחסד לעולם התורה.
חייהם העסוקים, הנרוויסטים של אנשי התקשורת החרדים, משרדי הפרסום, הצורך באינטרנט – כשר או לא והנסיון לשמור על הילדים מפני המפלצת המגולמת במחשב.
בשבילנו, החרדים, זו טרילוגיה נהדרת להבין צד אחר, לנסות לשמוע דעות שונות. לרדת אל עומק תבונתו של האדמו"ר מסאטמר שבחירות הן מרד במלכות שמיים, לא בהכרח לנהוג כך – רק להבין, לשמוע.
גם הרב רביץ ז"ל וגם הרב פופנהיים שניהם עובדים את השם, כל אחד בדרכו הוא, על פי חינוכו ורבותיו.
אני מנחשת שאם היום (כלומר, אתמול ושלשום) היו יוצאים שני הבימאים המוכשרים הללו ומנסים להיכנס עם מצלמה דוקומנטרית אל תוך המפלגות החרדיות ואלו שמתנגדים להצבעה מאז ומעולם ומאז ועכשיו.
היינו מקבלים סרט שאולי מעניין ברמה כוחנית, עסקנית, פוליטית ואישית, אך לא היינו לומדים ממנה דבר על דעה של האחר, שאולי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'.
המצלמה הייתה מאבדת כיוון לחלוטין, כי המהות נעלמה, הקונפליקט הפך למוטציית אגו כזו שאולי מוטב כי נישאר גוש אחד, שחור ומאיים ולא נהפוך לקבוצות קבוצות, מפולגות ומשוסעות שאינן מתוגמלות.
]]>
