מאותו הרגע שהיא חדרה לביתנו, היא נטלה ממני בחמת זעם כל קורטוב של שפיות. גרמה לי לרוקן ארונות על כל תכולתם באישון ליל, הכריחה אותי לפרק כל מדף לגורמים, להתאבד על ברגיו וחלקיו האטומיים, ולהרכיבו בחזרה לאור קרני האור הראשונות שהחלו לבצבץ, בשלב הזה היא הייתה מרשה לי לחטוף רק תנומה קלה, כדי שאני יוכל בבוקר להתייצב בעבודה.
מטרת העל שלה הייתה לשעבד אותנו, שיהיה לנו זכר לעבודתם של אבותינו במצרים. ואני, אישה צעירה, ערב לידתה הראשונה, מצאתי את עצמי מצייתת לפקודותיה בכניעה ובכוחות על אנושיים, זוחלת לתוך הארונות, מטפסת אל גבהי המדפים, מכלה את נשימתי ועור ידי בעזרת חומרים מחומרים שונים. בעלי, שליבו נכמר לראות את אשתו נטולת שפיות ונטולת כוחות, נכנס גם הוא לקצב הטנגו האכזרי הזה.
ככל שחלפו הימים. הקצב גבר, נחלים של מים זרמו, חלונות התפרקו , תריסים הושמדו ומוחזרו, תבניות שופשפו, מקררים הושבתו, קירות הולבנו, מרצפות טויחו כל חדר וחלל בבית הוחזר לימי בראשיתו ואוכלס מחדש, בציוד שפורק בעמל, קורצף, ונבנה מחדש, ממש לכבודה של המכשפה ההיא. ואנו ניסינו להמשיך את שגרת חיינו אך ניסיונותינו עלו בתוהו, חלינו והבראנו לסירוגין, מקוצר רוח ומעבודה קשה, עייפנו מעמל כאבנו מקרצוף, אבל היא לא רחמה, היא לא נתנה לנו מנוח עד שהגיע סוף סוף אדון "ליל הסדר" וגרש אותה.
וכך חלפו הימים, מידי שנה באותה התקופה היא פשוט הופיעה. רעדנו ממנה, בימים הטובים היינו נזכרים בימי נוכחותה בסיוט ובחלחלה, אבל ברגע שהיא הגיעה ונטלה את השפיות, נכנסנו שנינו למחול השדים שלה, ואיבדנו את עצמנו לדעת. גם לאחר בואם של הילדים לעולם היא לא הרפתה. ככל שהתרבו הילדים, קצב הריקוד הואץ, הטון גבר, כוחנו תש. התהלכנו כציץ יבש וכצל עובר, עד שהתחוור לנו, שיחד עם אבדן הכוחות והשפיות, אבדה הזוגיות, אבדה ההורות, ואבדה גם החיות.
יום אחד, התדפק על דלתנו זוג צעיר ונחמד, ובקש לקנות את ביתנו "מה פתאום? אנחנו לא נפרדים מביתנו שלנו" מחינו בתוקף "הדירה שלכם קטנה מלהכיל משפחה עם ארבעה ילדים" הם ניסו להסביר לנו בהגיון, "אתם רחוקים ממוסדות הלימוד של הילדים" הם המשיכו להפציר ולשכנע אותנו לפנות את מקומנו בטענות שונות ומגוונות, עד שלפתע חייכה האישה חיוך מתקתק ושלפה את השפן מכובעה "כדאי לכם ללכת ולשכור דירה, מכשפת הפסח לא שולטת בדירות שכורות" היא לחשה כממתיקת סוד. למשמע הבשור קמנו בבת אחת ופנינו לארוז את מטלטלינו, מכרנו את ביתנו ושכרנו מקום מגורים חילופי.
ובאותה השנה, בתאריך הקבוע, היא הופיעה. חפשה אותנו בכל פינה ולא מצאה. היא התבלבלה, אבדה עשתונות, ניסתה לשאול את הדיירים החדשים, היכן מקום מושבנו החדש, אך איש לא גילה לה. היא התהלכה ברחובות אבלה וחפוית ראש, מבכה את זוג העבדים הנאמנים חסרי השפיות, שחמק לה ונעלם ביום בהיר. היא שוטטה ברחובות וקראה בשמינו, שאלה כל עובר ושב, עד שסוף סוף שבועות בודדים לפני חג הפסח היא מצאה אותנו אי שם, בדירה שכורה. היא הציצה מהחלונות ונחרדה למראה העליזות והשמחה שאפפה את הבית כולו, היא כמעט התעלפה כשהיא גלתה שאנו משחקים על הילדים, ישנים בלילות, עומדים זקופים על שתי רגליים בבקרים, ואפילו יוצאים קצת לטייל. "פפפסססחחחח" היא ניסתה לשאוג בקול ניחר, אך אנחנו לא שמענו אותה, היא ניסתה לנעוץ את ציפורניה, אך קורות הבית לא הזדעזעו, ניסתה לחולל מהפך, אך נשארנו יציבים, אחזנו בשפיותנו בחוזקה ולא נתנו לה לקחת ממנה מאום.
ואז היא נכנעה ויום אחד היא פשוט נעלמה לנו, אין לנו מושג לאן. מאותה העת, השתנו חיינו, התקופה שקודמת לפסח הפכה לחוויה מרנינה של התרעננות והתחדשות, ניקיון, ארגון וסידור, ומעל הכל -בעור החמץ למהדרין, קצב העבודה נקבע בהתאם להלכות הפסח, ובהתאם לנתונים, לכוחות, ולמצב הילדים, ולא עוד בקצב ריקודה של מכשפת הפסח. מידי שנה אנו נזכרים בימים הרעים ההם, יושבים בערב פסח מסובים ורגועים, ומספרים לדורות הבאים אחרינו את סיפור השעבוד והגאולה הפרטיים שלנו, מברכים "ברוך שפטרנו מעונשה של זו" ומוכנים ומזומנים לחלק שלל עצות ואסטרטגיות לחימה, לכל מי שמצא את מכשפת הפסח שלנו-אצלו בבית...
]]>
