זהו אחד מאותם סיפורים תלמודיים מסקרנים, נוקבים ומעמיקים. התלמוד מספר על "פגישה" בין משה רבינו ורבי עקיבא, שחי כ-1600 שנה אחרי מעמד הר סיני. משה רבינו מתיישב לשמוע הרצאה של רבי עקיבא, גדול הדור בתקופתו, ואיננו מבין מה הוא אומר.
הוא נחלש מעגמת נפש. רק כשרבי עקיבא מזכיר את שמו של משה, נחה דעתו. "כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ".
הסיפור נראה אבסורדי. האמנם עלינו לחשוב שמשה לא הבין את הנאמר? ויתרה מכך, שלא היה מסוגל לעכל העובדה שאינו מבין, ורק כשהזכירו את שמו נחה דעתו? וכי זוהי מדת העוונה של משה רבינו עליה העידה התורה ש"האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"?
הרבי מליובאוויטש העניק ביאור נפלא לסיפור תלמודי זה: משה חשש שלרבי עקיבא, הענק שבענקים, אכן יש את כל החריפות, הידע והיצירתיות לחדש בתורה, אבל חסרה אולי הנאמנות וההתבטלות, ההכרה שיש כאן מסורה של אמת בלתי משתנה.
יש כאן בעצם דרך חשיבה על סוד מסירת התורה מדור לדור. האם אלקים רוצה אנשים יצירתיים או בני אדם שנכנעים ומתבטלים? מהו האיזון בין עצמאות האדם ושאיפתו לחתור אל האמת, לבין ההתבטלות שלו למסורה ולמה ששומע מרבו? מה בין כת לחסידות? והאם אמונה ודת דורשות שאני אסגור את המוח שלי ואפסיק לחשוב באופן עצמאי, או אולי להיפך?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בשיעור מאלף לחג שבועות