השבוע הופץ שיר חדש ויפה של זמר חסידי העונה לשם מוטי וייס ובו הוא מתאר סיפור חסידי על בנו של האדמו"ר מבעלז שכאשר הגיעו בליל הסדר לפיוט "מה נשתנה" הוא לא שאל דבר, גם כאשר אביו ניסה לעורר אותו בדברים משונים כהנה וכהנה כדי שישאל על השינוי.
לבסוף פנה הרבי לבנו ושאל: "האם שמת לב לכך שאני עושה כל כך הרבה שינויים?"
"שמתי לב, אבא" ענה הבן.
"אם כן מדוע אינך שואל אותי "מה נשתנה"?" הקשה האבא, ואז השיב בנו בתמימות טהורה "משום שאתה לימדת אותי פעם אבא, כי על אבא לא שואלים שאלות!..."
תפיסה זו ש"על אבא לא שואלים שאלות" היא זו שגם הובילה אנשים לשרוד את אימי השואה הנוראה ולצאת ממנה מחוזקים עוד יותר. הם לא שאלו "היכן היה אלוקים בשואה" וגם לא ניסו לתת על כך תשובות. הם פשוט ענו ש"על אבא לא שואלים שאלות".
הסיפור הזה אתגר אותי עם מה שהכרתי וידעתי, מאחר שאני מאמין שליל הסדר הוא לילה שפתוח ומזמין מאוד לשאלות. גם אם התשובה היא שאין תשובה או שאני לא יודע מהי התשובה, אני תמיד צריך להתמיד ולשאול.
היהדות כולה מבוססת על תהליך בירור עמוק שמנחה לשאילת שאלות ופירוק הנחות יסוד ודי לעיין בשורות הגמרא כדי ללמוד על התהליך. ליל הסדר מושתת על הגדה שמתחילה בקושיות ולפי ההלכה גם אם האדם נמצא וחוגג לבדו- עליו לשאלות את השאלות בטרם יענה ויספר את סיפור ההגדה. הרב דסלר זצ"ל הסביר כי שאילת שאלות היא הדרך שלנו להשיב את הדברים ללב, כפי שילד קטן רוכש ידע והבנה והדברים מחלחלים ומוטמעים בתהליך למידה שכזה בסופו של דבר גם לליבו.
איך זה אם כן שבשורה התחתונה התשובה "על אבא לא שואלים שאלות" זוכה למקום של כבוד וסותמת את הגולל על האפשרות לשאול ולברר כל דבר בלילה שכזה ובכלל?
אתם מוזמנים לחשוב ולענות בעצמכם את התשובות שלכם, להתחבר לגישה זו או למקבילתה.
אני כשלעצמי עונה כמה תשובות. הראשונה שבהם מגדירה כי כנראה שישנן באמת הבדלי תפיסות, בבסיס בין הגישה החסידית השמרנית יותר לבין גישה ליטאית ומודרנית יותר שמעודדת ונותנת מקום לשאילת שאלות.
בנוסף; צריך להגדיר היטב מי הכתובת לשאלה שלנו. יש שאלות שהאבא הטבעי שלנו יכול וצריך לענות שאלות, יש שאלות שהכתובת לתשובה היא דרך האחים שלנו בכלל, מהרבנים שלנו, מן המקורות, מהנסיון ומהלמידה האישית שלנו או אפילו מעצמנו בתוך תוכנו.
ולבסוף; זה גם תלוי ב'מה היא השאלה עצמה'. גישה של "על אבא (שבשמים) אין שאלות" עדיין לא נחשבת כסתימת פיות, כאשר היא מכוונת רק לסוג כזה של שאלות- חידתיות, נסתרות ו'גדולות על החיים', שמכוונות כלפי בורא עולם, שלא נוכל בעולם הזה לדעת את סודם ולקבל עליהן תשובות.
בסוג כזה של שאלה לא פעם נלמד להישאר בשאלה ונחדד בנוסף את הידיעה והאמונה שזה "אבא", ובוודאי שזה טוב לנו גם אם אין לנו היכולת להבין את זה כרגע, כי כך אבא טוב נוהג לפעמים.
רשע, מה הוא מועיל?
בשבוע שעבר השתתפתי בסדנא מיוחדת של לימוד, יצירה ושיתוף שערך המשורר יהונדב קפלון לקראת חג הפסח.
בדף הלימוד שהביא למדנו את פירוש המהר"ל (גבורות ה') והתייחסויותיו לארבעת הבנים. ניסינו להבין ולתאר בצורה חופשית מה המנוע המוטיבציוני של כל אחד מהבנים שבהגדה (שכל, רגש, תוצאה, תהליך) ומה התרומה האישית של כל בן לשולחן הסדר.
גם הרשע לצורך העניין מביא איתו חשיבות ותועלת לשולחן. ראשית כל הוא הביא את עצמו, הוא עדיין מחובר בעצם ורוצה לשבת עם כולנו.
שנית; מכלל לאו אפשר ללמוד גם על מה כן. כשיש מישהו ששואל אותנו שאלות קשות זה מצריך ומאתגר את כולנו להתבונן לעומק ולחפש את התשובות ביסודיות גם לעצמנו.
ובנוסף; בשונה משאר האחים- כמה להט מביא איתו הרשע לשולחן כשהוא מנסה לברר, לזעוק ולהבין את שכואב לו...אנו רגילים להסתכל על התגובה אליו כעונש, התעלמות וסתימת פיות, אך יש שראו ב"הקהה את שיניו" גם תזכורת לכך שעלינו לחזור איתו לנקודת הבסיס, כתינוק ללא שיניים, להתחיל לבנות איתו מא' את מערכת הקשרים ולא לוותר עליו.
אנו לא עונים לו ישירות אלא לשאר הבנים שעל השולחן כי "אילו היה שם לא היה נגאל", זו לא התעלמות, אלא תיווך לשאר האחים, ה"חכמים" והשונים ממנו, אולי הוא לא היה נגאל ויוצא "אז" ממצרים, אבל עכשיו הוא כאן איתנו, וזו חובתנו לתת גם לו את התשובות ולקרב אותו אלינו. הוא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו.
לאחר הקריאה המחודשת והאישית בהגדה, ביקש קפלון לשהות עם עצמנו למשך דקה ואז לשים בפינו "שאלה" ולשתף בה את הקבוצה בכובע של אחד משלושת הבנים: החכם, הרשע והתם.
שאלות מעניינות ולא פשוטות הדהדו בקבוצה מאנשי האיכות שהשתתפו בתרגיל. שאלות גדולות, כבדות, חידתיות, כנות, שבירות.
בשלב הבא התבקשנו לבחור להגיב בתורנו לשאלה נבחרת ששאל אחד "הבנים" הנוספים שבחדר ולענות לו כ"אח" אחר מן המניין שמסב עימו מסביב לשולחן.
לעיתים לשקף לו נקודת מבט שונה או אפילו סותרת לחלוטין את משנתו, לעיתים להביא ידע או נסיון אישי ולעיתים פשוט לתמוך ביד על הכתף ולומר לו שזה בסדר להישאר בשאלה.
שאלת פתיחה
"מי שאינו יודע לשאול, הוא תלוי במגיד בלבד" כתב המהר"ל.
כדי 'להתאמן' על יכולות הפתיחה האישיות שלנו ביקש מאיתנו המנחה בשלב האחרון להתייחס לבן הרביעי- זה ש"אינו יודע לשאול"- זה שהתועלת המרכזית שבו היא שהוא מניע אותנו לפעולה ומביא אותנו לגלות מנהיגות ויוזמה מעצמנו כדי לפתוח לו.
כיצד נוכל אנו לפתוח לילד הזה שיושב על שולחן הסדר ו"אינו יודע לשאול"?
מה היא שורת הפתיחה/ שאלה/הוראה שלכם עבורו?
האם זה יהיה להודות לו על המקום שהוא שם בו אתכם? האם תנסו לעשות איתו "תיאום ציפיות" על מה הוא רוצה לעשות הלילה? לברר איתו מה הוא הכי אוהב בליל הסדר? אולי פשוט להגיד לו שזה בסדר ושירגיש בנוח לשאול כל דבר מתי שבא לו ויקח את הזמן שלו?...
"ואת פתח לו", גרסת המציאות.
איזה אבא אתה?...
את ארבעת הבנים כולנו מכירים. כמה הסברים ופירושים שמענו עליהם לאורך השנים...
כולנו גם מכירים ומצטערים על "הבן החמישי" שבכלל לא נמצא איתנו בסדר, בשונה מהבן הרשע שלפחות עדיין מחובר ונוטל חלק...
לרוב, בדמיון שלנו ארבעת הבנים מקבלים את תמונת הגדת הילדות המצוירת שלנו: החכם נראה צדיק עם כיפה זקן ארוך, הרשע חורק שיניים בהבעה זדונית מרושעת, התם נדמה כתמים ומנותק ושאינו יודע לשאול הנבוך והמסכן...
למעשה יתכן וארבעתם נראים בדיוק אותו הדבר.
אנו אלה שבוחרים למלא את הציור ו'לצבוע אותם' בצבע שונה שמאפיין אותם בתואר החדש. לקטלג ולשים להם תגיות באמצעות מילים ומשפטים שהם אומרים או לא אומרים.
הרשע למשל- אינו יודע בכלל בעצמו שהוא כזה, עד שהוא עומד להשוואה מול שאר אחיו לשולחן הסדר. אנחנו בעצם אלו ששמים על ראשו את הכתר "אתה רשע אם אתה מדבר ככה..." ובאופן דומה אנו גם מקטלגים בשמות את שאר אחיו לפי יכולותיהם ורמת השתתפותם.
מה זה אומר עלינו?...
אולי זה אומר שאין רק 'ארבעה בנים', אלא גם (לפחות) 'ארבעה אבות'. לפחות ארבעה סוגים שונים של דרכי התמודדות וחינוך.
ליל הסדר הוא אתגר משפחתי לא קל שכמו מציב לנו מראה משקפת, ולא תמיד בצורה נעימה ומחמיאה, על המארג המשפחתי שלנו.
לילה שכזה מצליח לפתוח הרבה פצעים משפחתיים ולנקז מוגלה שהצטברה.
בלא מעט בתים הדינאמיקה המשפחתית מורכבת להתמודדות והשאיפה והנסיון לאחות את כל המשפחה ביחד מייסר ואינו עונה בקנה אחד עם הציפיות הגבוהות.
ליל הסדר יכול להיות עבורנו גם הזמנה לתיקון והזדמנות לפתח מודעות, בעיקר כדי לגלות ולהכיר איך אנו מתפקדים בכובע ה"מחנך" והאם הוא אכן אפקטיבי עבורנו.
מאחר שמה שמתרחש בלילה הזה הוא בעצם תהליך חינוכי מזוקק, שבו עלינו להעביר כמצוות היום "והגדת לבנך" את תמצית המסורת היהודית המונחלת דרכנו לדור הבא, שלא פעם כבר שונה מאיתנו במובנים רבים.
פסח הוא גם "חג החינוך". עלינו להתמודד במהלכו עם מגוון גילאים וסגנונות סביב שולחן אחד ולספק לכולם את המענה של "אבא" אחד שמצליח לחנך את כל סוגי הילדים שלו.
כיצד אנו בוחרים להתמודד עם האתגר החינוכי העצום הזה?
"אבא חכם"- יודע את כל התשובות, הוא הכין מראש את ההגדה ומוכן אל ליל הסדר עם תוכנית ברורה ומפורטת, בדיוק כפי שהוא זוכר שאביו העביר את ליל הסדר. אותם טקסטים, אותם מנהגים, אותו טקס מידי שנה, מלכותי, מכבוד ואצילי כיאה וכיאות לבני מלכים שמסבים איתו סביב לשולחן הסדר.
ידיד יקר שלי שמשמש כרב שזוכר לטובה את ליל הסדר בבית הוריו, מעביר את אותה תחושה של מלכות, חשיבות והדר שספג בדורות הקודמים גם לילדיו. לא מדובר מבחינתו בליל הסדר ש'יורד לרמת הילדים', אלא בליל הסדר גבוה ומרומם, אליו שואפים הילדים להגיע ולטעום ממנו לפחות פעם בשנה.
על פניו- נשמע נפלא, אוטופי לחלוטין. פרדיגמת ה"חכם" היא אידיאלית ומתאימה עצמה ללא מעט בתי אב שמתאימים עצמם גם אליה. נפלא כל כך, אך לא תמיד בהכרח עונה על כל הדרישות והאתגרים המשתנים. הדור של היום הוא לא בהכרח הדור שלנו או של הורינו, יתכן ולפעמים צריך לעשות גם שינויים ולהתאים את הדרך והגישה, תלוי בבית וברמת המורכבות של הילדים...
יש גם "אבא רשע". ממש 'אב נזיקין' שכזה...
הוא לא "האב החמישי" שאינו נוכח בחייהם של ילדיו ובשולחן הסדר, אלא הוא האב המרעיל והפגום, שכמו בוחר תמיד להשוות את ילדיו וביתו לאחרים, הדשא הירוק של השכן תמיד יותר כשר לפסח אצלו. שום דבר לא ירצה אותו באמת והשאלה היחידה שילדיו באמת שואלים בליבם היא מתי הסדר הזה/ הסיוט הזה כבר מסתיים...
כמו מהבן הרשע, גם מהאבא הרשע יש מה ללמוד, בעיקר איך ומה לא להיות.
אך עלינו לזכור כי גם לאבא שכזה יש עדיין סיכוי. הוא לא רשע בעצם. אין אבא שבאמת מתכנן להיות רע ורשע כאשר ילדיו נולדים לו. משהו התפקשש שם כנראה בדרך, בין המוטיבציה לביצוע בשטח.
הוא צריך עזרה, תיווך והתערבות. לפעמים הוא נראה אבא אבל הוא בעצם הילד הקטן שבסיפור ואנו צריכים להיות אלו שפותחים לו ועוזרים לו לצאת מהקיבעון ההרסני שלו לעבר החירות והגאולה.
אם היה שם- אולי לא היה נגאל, עכשיו שהוא פה- יש לו עוד סיכוי...
יש "אבא תם"- מי אמר שצריך שאלות בליל הסדר? פירושים? זה לכאלה שגומרים בחמש לפנות בוקר, לא אצלנו... בשביל זה יש לנו 'הגדה', וקוראים אותה יפה יפה, בדיוק כמו שאבא שלי קרא אותה, יש מנהגים ואוכל, כתוב מתי להגביה את הכוס, מתי לכסות את הקערה, מתי לטפטף מהיין לכוס, מתי פותחים את הדלת לאליהו הנביא ומתי שרים בשתי קולות חד גדיא... כמה נוח ופשוט.
נשמע טריוויאלי, אך למעשה יתכן ורוב עם ישראל כיום נמצא בבחינת ה"תם" הזו, כאבא או כבן.
כל אחד מהסקטור הזה יכול לקחת את זה שלב נוסף. להעמיק טיפה, לחפש משמעות נוספת בלילה המיוחד הזה, על מנהגיו והשלכותיו, לקחת את זה למקום האישי שלו, ל"מה נשתנה" בנו, לעבדות והחירות שלו, או למצוא דרך להתחבר יותר לנרטיב הכללי של עם ישראל שהתהווה ממש ברגעים אלו.
יש אבא "שיודע לשאול", הוא לא תמיד יודע לענות הכל, אבל הוא יודע לאתגר את החבר'ה, לעניין ולרתק, להפוך את הלילה הזה לקצת יותר חווייתי ומיוחד, למשהו 'זכיר' ומשמעותי לכל ילד בכל גיל, צעיר או בוגר יותר.
אם בחינוך עסקינן אז מדובר באימוץ של תפיסת החינוך הבלתי פורמאלי שגורסת כי אתה תזכור יותר את ה"איך" היה לך מאשר את ה"מה" למדת.
זו הדרך להפיח חיים וחיוניות בין השורות של ההגדה. להפעיל, לגלות בעצמנו רבדים נוספים ולהרגיש קצת יותר.
בעיניי אישית זו הדרך האידיאלית לליל הסדר, ובדרך זו אני אישית משתדל להעביר את הערב כבר לא מעט שנים. במאמרים אחרים שפורסמו בעבר הרחבתי על הדרך והטכניקות לאמץ את הגישה ולנהל ערב שכזה הלכה למעשה. מבחינתי זוהי התגלמות ההנחיה של "חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים".
אך מן הסתם שיש יותר מאבא אחד, הרבה יותר מילד אחד, וגם הרבה יותר מארבעה דרכים נכונות או שגויות ללילה אחד יחיד ומיוחד. מומלץ וצריך להשקיע מחשבה, לתאם ציפיות ולהפעיל את המוח ובעיקר את הלב כדי לתכנן ערב שמתאים בצורה הכי נכונה למשפחה שלכם. חג שמח ומועיל!
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד. ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com