כשגדלתי קצת הבנתי את הטעות, אבל לאחרונה אני חושבת שאולי זו אינה טעות, שהרי אני, בתור הורה, שמחה כל כך לכל גילוי של נדיבות מצד הילדים שלי, עד שזה באמת סוג של כיבוד הורים מצדם, כשהם מסכימים לתת לי משקית הממתקים שלהם, או למישהו אחר, לא משנה. העיקר שיתנו. שלא יהיו קמצנים, שלא יהיו אנוכיים. שידעו לשתף, להתחשב ולכבד. זה מה שיגרום לי נחת אמיתית.
האם נדיבות היא תכונה מולדת או שמה יש ללמד אותה, כשם שיש לחנך למצוות ולמידות טובות? ואם כן, כיצד מלמדים ילדים לתת? כיצד הופכים יצור קטן ומרוכז בעצמו לבוגר עצמאי ויודע להעניק?
אהובה רענן, יועצת חינוכית ומחברת הספרים "סיפורים מתוך הלב של אורי" ו"סיפורים מתוך הלב של אמא" אומרת: "על מנת שילדנו יוכלו לדעת לתת, הם צריכים קודם כל לראות את השני. זהו שלב בסיסי, שאלמלא הוא, לא יקום שלב הנתינה כלל וכלל. לשם כך צריכים מספר תנאים להתקיים".
כאשר התינוק זעיר מאוד, הוא כבר יכול להבחין בכך שיש מישהו שמעניק לו ללא כל תנאי או הגבלה. והרי, תשאלו, התינוק כה מרוכז בעצמו ואינו יכול לראות דבר חוץ מצרכיו שלו?! התשובה, על פי עקרונות הפסיכולוגיה, היא, שדווקא אותה קבלה ולקיחה שלו, שמהצד השני היא נתינה אימהית חסרת גבולות, דווקא היא שיכולה לאשש את הביטחון שלו בקשר עם בני אדם בכלל! הנתינה הזאת מאפשרת לו, באופן פרדוקסלי כלשהו, להיות היכולת לתת – בעתיד.
לדעת לתת
תינוק עד גיל שנה משול למלך. רצונותיו מתקיימים בהינד עפעף, רצים אליו בעקבות כל ציוץ, נתינה זו היא קריטית לכך שהילד יגדל למבוגר הפנוי ליצירת קשרים עמוקים.
"ילד שצרכיו הפיזיים לא סופקו בגיל זה, לא למד שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו עם אנשים טובים שנמצאים בו, אנשים מקסימים שאפשר להאמין בהם. לילד כזה יהיה קשה בעתיד לתת".
וכמובן, נתינה איננה רק חפצים, אלא גם התחלקות ברגשות, הבנת הזולת והתחשבות בו.
אם כן, האם אותם אנשים שצועקים כל הזמן "מגיע לי" ונראה שהם סבורים שהעולם נברא עבורם ועבור צורכיהם בלבד, הם אנשים שהוזנחו בינקותם?
"בהחלט יתכן. יכולות להיות עד סיבות לדבר, אבל פעמים רבות החסר הזה הוא הסיבה האמתית והעיקרית, בפסיכולוגיה זה מכונה: 'פגיעה ראשונית' והפגיעה הזאת היא קריטית".
עוד מישהו בעולם
לאחר שהתינוק קצת גדל, הוא מגיע לשלב שבו הוא יכול להיות מסוגל להתאזר קצת בסבלנות. זה מלמד שני דברים: הראשון – שהוא מלא אמון (עוד רגע יעזרו לי, עוד מעט יתנו לי לאכול), והשני – שהוא מתחיל לראות קצת מעבר לעצמו (אני מחכה עד שהיא תתפנה, אני מכיר בעובדה שיש עוד מישהו מבלעדיי). ואז גם מגיע השלב של התנגשות הרצונות: אמא רוצה משהו + פעוט רוצה משהו אחר = התנגשות. 'קודם ארוחת צהריים ואחר כך שוקולד'.
ה"אבל אני רוצה" הוא ממש שם של שלב בהתפתחות שלא ניטל ממנו מעט מטעם המשבר, שכן, קשה לו, ליורש העצר הקטן, להפנים שאיננו מלך יותר, ושלא כל מה שהוא חפץ בו מתקיים מיד, כפי שהיה רגיל.
זהו המקום להציב גבולות. אותה הצבת גבולות צריכה להיעשות בסמכותיות, אך לא בתקיפות, משום שכשם שבשלב הראשון קובעת התנהגותה של האמא כיצד יהיו קשריו של הילד עם אנשים, כך גם כאן, היא קובעת איך הוא יתייחס לגבולות ולאיסורים בעתיד. בשלב הזה על האם להביע את רצונותיה ואת בקשותיה באופן ברור ומפורש, וגם להסביר: "אנחנו צריכים לעלות עכשיו הביתה, כי נהיה ערב ואנחנו צריכים להתרגל לשינה. מחר, בעזרת השם, נרד שוב לגינה".
"קודם גבי יוכל ארוחת צהריים מזינה ובריאה, ואחר כך את העוגייה". חשוב לא לוותר, אבל להשתדל להגיד לו את זה בצורה שלא תכאיב, תתסכל או תפגע.
רגשות
אחרי שלימדנו את הילד שיש אנשים נוספים בעולם, הגיע הזמן להסביר לו אמיתה לא פחות חשובה, אם כי מעט יותר דורשת אינטליגנציה- לאנשים הללו יש גם תחושות ורגשות, ממש כמו לך. מערכת שלימה של רגשות ורצונות, וכמו שאני רוצה שיתחשבו בי, כך גם הוא רוצה, התחשבות הוא בסיס לנתינה .
]]>
