איך נדאג שהשנה הבאה תהיה יותר מוגנת? // ברכי שגב

אין ספק שהשנה הזו הייתה קשה מנשוא עבור המגזר החרדי בנושא מוגנות.

מצד אחד , כל כך משמח ומקל שהנה קצה האור הגיע, והנושא הלא מדובר עלה לסדר היום. מרגש שהבושה עברה צד, והשתיקה שהייתה מנת חלקם של הנפגעים והנפגעות מתפוגגת ובמקומה יש קול ברור יותר שמקבל תהודה במרחב הציבורי.

ומצד שני , כואב כל כך שכמעט בכל בית ידעו שמעו ודברו על דברים קשים- אני מאמינה שלא כולם צריכים ויכולים לשמוע ולדון בכל מקרה, עצוב ככל שיהיה.

מאות אלפי אנשים נחשפו בצורה קיצונית למידע קשה וכואב כשבימים כתיקונם (הישנם?) נחשפים לו רק אנשי מקצוע שעברו הכשרה ייעודית לכך, ומתוקף תפקידם אמורים להחשף לסוגיות הללו. כאשר המטרה לתת מענה מקצועי לכל הצדדים, תוך לשאוף למגר מהחברה כאלו עוולות, להגן על חסרי ישע שלא יאונה להם כל רע.

גם השנה עדיין יהיו אלפי ילדים וילדות שטרם מקבלים מענה הולם בנושא מוגנות . ולא רק הילדים, אני חושבת גם על ההורים חסרי האונים המבועתים שלא יודעים את נפשם ושואלים "מה עושים??".

אני מצרה על כך שהמילה 'מוגנות' כבר כל כך לא מוגנת ולא מגנה, ואולי אם אהיה קיצונית היא נחוות כשיחזור של פגיעה במרחב הציבורי. הנגשת המוגנות לציבור נעשית וזה מבורך, אך לא פעם באופן שמוזיל את השיח ומבלבל בין הפחדה למוגנות, ולזה אני מייחלת לשנה מוגנת יותר באמת. שכשמדברים על מוגנות השיח יהיה מרגיע ומוגן לא מאיים ומפחיד, ובלי סיפורי אימה.

בנוסף, אני חושבת שנקיטת "למידה" של מוגנות באמצעות כללים יבשים העוסקים רק בחלק הפיזי והקונקרטי מפספסת חלק גדול מאוד ממעטפת של אורח חיים מוגן. ועוד לדעתי לא ניתן להניח על כתפיהם של ילדים קטנים את האחריות הגדולה של :"לימדנו אותך כללים עליך לשמור עליהם" - יש כאן התעלמות מהתהליך של התרחשות הפגיעה.

מוגנות צריך לחיות ולא ללמוד ולהניח פתק עם כללים וללכת. אין זה אומר ששגרת החיים של ההורים והילדים צריכה להיפגע, להיפך איכות החיים תעלה אם הורים (ולא רק הילדים) ינחילו נורמות והתנהלות שמאפשרת שיח רגשי ותקשורת פתוחה, כמו גם התנהגויות שהן חלק נורמטיבי באורח חיים מוגן.

חווית חוסר האונים של ההורים- איננה רק מראייה אישית שלי וממיילים של נשים שפונות ומשתפות בדאגה, אלא עולה גם מדו''ח (מרץ 2022) של מכון אסקריא שערך סקר בנושא מוגנות עבור קרן ידידות טורנטו, הקרן מקדמת תכניות מוגנות בקרב תלמידים. מהדו"ח עולה כי 45% מההורים מדווחים שאין להם כלים להתמודד עם נושא המוגנות ו 57% מהם אינם יודעים כיצד להתמודד במקרה שמגלים פגיעה בילד.

בפועל, נראה שחשוב לתת להורים כלים, הורים צריכים להבין את הרציונל ולהכיר את ההסברים, כי הם אלו שיכולים להטמיע אורח חיים מוגן באמצעות נורמות התנהגות והתנהלות מוגנת לא רק בהקשר הפיזי, ואולי דווקא ובעיקר בהיבט הנפשי.

מה שכואב לי שהמרחב הפיזי הגופני בשיח על מוגנות כפי שקיים היום, מקבל כל כך הרבה מקום ועובר שוב ושוב חשיפה. אני חושבת על נפגעים ונפגעות כמה רע זה עושה להם כמה זה חשוף ולא יעיל... וגם בהיבט המקצועי- הגישה המאוד קונקרטית לנושא המוגנות איננה נכונה היא הישרדותית ולא מאפשרת לפתח ולהעמיק את אורח החיים המוגן. צריך לתת טעם והסבר (מקצועי ענייני ולא מאיים) גם לחלקים הקונקרטיים.

בלי כוונה אנחנו כחברה מעתקים את השיח המחפיץ ולא מצליחים להביט מעבר לגוף, מעבר לכללי עשה ולא תעשה בנושא מוגנות.

לסיכום, הגישה לנושא צריכה להקיף אותו בהיבטים שונים, ולא לא רק בהיבט הפיזי או הקונקרטי. יש כאן רעיון עמוק יותר, וחשוב להבין שהמרחב הפוטנציאלי לפגיעה לצערנו נוצר עוד הרבה קודם למעשים , הפוגע או הפוגעת מתנהלים בצורה חולה ויש לה הרבה מרכיבים נפשיים מתוחכמים, כאלו שהסביבה יכולה וצריכה לזהות ולהיות. בייחוד ההורים שרוצים לשמור על היקר להם מכל - הילדים.

החשיבה הזו דורשת הרבה אומץ לגשת לנושא בוער וכואב, נושא שכאמור רווי בשגיאות בתפיסה החברתית. בעוד בעולם המקצועי קיים עליו הרבה ידע משמעותי וחשוב, חשוב מאוד לא להניח לתוכן מקצועי להישאר שמור רק למי שמבין אותו, או חלילה למי שזקוק לו בדיעבד.

אני רואה שליחות גדולה להנגיש אותו ולהגיש אותו בשפה קולחת עממית עם הרבה אנלוגיות להמשגות מורכבות ובעיקר בשפה חרדית.

כי מוגנות לא לומדים, מוגנות חיים.

שנה טובה ומתוקה, מוגנת ושמחה!

• הכותבת ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית, מקדמת מוגנות בקרב אמהות חרדיות ובעלת סדנא דיגיטלית 'פרח מוגן', מנהלת קהילת "פסיכולוגים מדברים בחרדית"