בפרשת השבוע 'שלח', מסופר: לפני שבני ישראל נכנסים לארץ המובטחת, שלח משה רבנו שליחים לארץ ישראל, בכדי להביא מידע אודות הארץ.
אך השליחים הביאו דו"ח עגום על כך שאנשי הארץ חזקים, הערים בצורות וכי אין שום סיכוי לנצח במלחמה ולהיכנס לארץ. רבים מהמפרשים שואלים: מדוע נענשו המרגלים, הם הרי מילאו את תפקידם בהגשת דו"ח אמיתי ולא כוזב. אלא שעוון המרגלים היה בכך שהמרגלים נשלחו לתור את הארץ ולא לרגל אותה. המרגל מחפש את נקודות התורפה, ואילו התייר מחפש את יופיה של הארץ.
לא זו בלבד, הם לא הסתפקו בתיאור הנעשה בארץ, אלא הוסיפו מסקנות מיותרות משלהם ובכך הצליחו לייאש את עם ישראל ולהכניס מורך לב בעם, שמסוכן מאוד לפני מלחמה.
אל לנו לטעות, המרגלים היו אנשים מכובדים, נשיאים ומורמים מעם, אולם הם חטאו בכך שערבו את דעתם בחשבון האלוקי. היה בכך ביטוי לכך שאמונתם באלוקים לא הייתה חזקה כמתבקש. כאשר אלוקים מצווה לקיים דבר מה, צריך כל אדם להיות בטוח שהדבר אפשרי.
אמנם, אל לו לאדם לסמוך על הנס ועליו לחפש את הדרך הטובה בדרך הטבע בכדי להצליח במשימה, אך וודאי שאין להרים ידיים בייאוש. עלינו לזכור תמיד - מאחורי הטבע עומד הקדוש ברוך הוא.