לאחר 'חג האחדות'- חג הסוכות, באים כולם בחג שמחת תורה לבית הכנסת, שם הם רוקדים יחד קטן לצד גדול, ובכך מבטאים את שמחתם בתורת ה'. בריקודים אלו, החכם הגדול רוקד עם האיש הפשוט ואין הבדלים בין הרוקדים. שכן כאשר רוקדים אין לדעת מי החכם ומי לא, מי למדן ומי לא, אלא כולם יחד עם תורה כשהיא עטופה במעיל וסגורה.
זאת בכדי להדגיש שבחג הזה אין משמעות להשגותיך בתורה, להיותך למדן ומעמיק או לעובדת היותך איש פשוט הנעדר מהשגות עמוקות. השמחה שווה והתורה שווה לכולם.
אנו נותנים ביטוי לשמחה הזאת בריקוד באיבר הנמוך ביותר בגוף האדם, הרגליים. לו היינו רוקדים עם הראש, השמחה היתה מתחלקת לרבדים ואופנים שונים כפי ערך הלומדים, שכלם והשגתם. אבל אנחנו רוקדים דווקא עם הרגליים המניעים את כל הגוף לרבות הראש, להראות שבחג הזה כולנו כאיש אחד, חבוקים ושמחים באותה התורה שניתנה לנו בסיני לפני אלפי שנים. ושמחה זו חוזרת על עצמה מידי שנה בשנה, כי התורה היא כמעיין שאיננו פוסק.
ביום שבו אנו מסיימים את התורה אנו גם מתחילים אותה שוב מבראשית, להראות את כוח האינסוף שבתורה ואת עובדת היותה נצחית. לכן השמחה של שמחת תורה היא כנה וטהורה, שכן היא על עצם העובדה שיש לנו תורה שאותה קיבלנו מהקדוש ברוך הוא. בספרים הקדושים מובא שבעת ההקפות נפתחים שערי שמים, באמצעות הריקודים שמבטאים את השמחה המאחדת בין כל חלקי העם. זה גם הזמן הטוב ביותר לבקש על בריאות, פרנסה, זוגיות טובה ונחת מהילדים.