אנשים מגיעים לתהליך אימון רק כשהם נמצאים בעמדה נחותה של קושי המלווה באינספור רגשות קשים: תסכול, מרירות, כאב, כעס וכהנה רבות. הם מרגישים אבודים, חשים שנמצאים במצב שהם אינם יכולים להמשיך עוד את חייהם במצב בו הם נמצאים. הם חשים סוג של חורבן. גם אם הם מנסים 'לשלוף' את עצמם מהמצב, זה לא תמיד מגיע בקלות.
הנה מייל דוגמה שקיבלתי רק לאחרונה: "אני אברך בן 29 נשוי ואב לחמישה ילדים, לומד חצי יום בכולל וחצי יום השני נמצא עם הילדים. מדי פעם אני נופל לדכאון ולעצבות גדולה מאוד מתוך הרגשה שאני לא ממצה מספיק את הכישורים הטמונים בי; אני פשוט מרגיש בזבוז והחמצה וזה גורם לי לנפילות רבות במצב הרוח ולדיכאון. אני פשוט נכנס לתוך בועה וננעל עם עצמי. האם יש איזה כיוון של יעוץ איך לא ליפול למצבים הללו שבאים מחמת ממחשבות-יתר?!"
ברוח ימים אלו של חורבן בית המקדש, מן הראוי להציץ בסיפור שהגמרא מספרת, שם אפשר למצוא פתרון להתמודדות עם שתי הבעיות הללו – חורבן אישי וחוסר אימון ביכולות שלנו.
רבי עקיבא וחבריו הגיעו מול הר הבית וראו שועל יוצא מקדשי הקודשים. מדובר בחבורה של תנאים קדושים שבכוחם אפילו להחיות מתים. חבורה מעניינת בהטרוגניות שבה: רבי אלעזר בן עזריה היה כהן מיוחס ודור עשירי לעזרא (זו הסיבה שנבחר לנשיא ישראל למרות גילו הצעיר). רבי יהושע היה לוי מן המשוררים בבית המקדש, בהחלט ייחוס רם מעלה. רבן גמליאל היה נשיא ישראל צאצא לשבט יהודה, והרביעי שבחבורה - רבי עקיבא שהיה בעל "היסטוריה מרשימה" של "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", או בלשון חז"ל "בן גרים".
נוכח השועל היוצא בשאננות מקודש הקודשים – כולם בוכים, ולא פלא. רק רבי עקיבא מחייך. התגובה של רבי עקיבא שונה משלהם. בעוד חבריו היו 'מיוחסים' שהתחילו את חייהם באצולה של עם ישראל, הוא היה "עם הארץ מדאורייתא" שהגיע מהפחות שבעם, אך דווקא בשל עובדה זו הוא ידע להסתכל נכון גם על מציאות שהיא קשה מנשוא: שיא השפלות בתוך שיא החורבן. רק הוא מבין החכמים שעשה את הדרך הקשה מלמטה-למטה עד לדרגה הגבוהה, מבין שגם אם יש רגעים של שפל בחיים, הם אינם 'סוף פסוק' והם מהווים רק קטע אחד מתוך אלפי אירועים שאנחנו חווים בחיינו, חלקם טובים יותר וחלקם פחות – אבל אף אחד מהם הוא לא 'סוף העולם'.
אכן, קורה ואני פוגש אנשים שבגלל אירועים שונים שפקדו אותם, הם רואים הכל שחור משחור. הם בטוחים שהכל נגמר, ובמצב הזה הם אינם מסוגלים לראות מוצא או תקווה איך להמשיך הלאה. אז נכון שקשה, ונכון שלעתים עוברים חוויות מטלטלות בחיים, אבל היכולת שלנו כבני אדם היא להרים את הראש מרגע הקושי ולהשקיף קדימה לראות שיש עוד דרך ארוכה שבה אפשר לשנות מציאות, אפשר ליצור, ליזום, לבנות ולפרוץ קדימה. הקב"ה נתן לנו את הכוח ליצור מציאות ולשנות אותה. בידינו הדבר.
הולכת חבורה חכמים אלה ושומעת את "קול המונה של רומי"; אותה אומה שהחריבה את ביתנו צוהלת וחוגגת. זה מצב מייאש, מעציב ומדכא. חכמים בוכים בצדק – אבל רבי עקיבא משחיל להם מסר סמוי בשאלתו "מפני מה אתם בוכים", מה יעזור לכם הבכי? בכי אינו מהווה פתרון, יש אפשרות לשנות את המציאות. גם בשיא הקושי צריך לדעת שזה לא סוף פסוק ויש להסתכל קדימה. וכך הוא אומר להם: אני רואה אפשרויות, אני רואה בעיני רוחי רחובות גדולים שבהם יושבים זקנים מאריכי-ימים לצד אלפי ילדים משחקים – סמל של חיים מאושרים חסרי דאגה ("עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ורחובות העיר מלאו בילדים וילדות משחקים").
נכון, הכי קל לשקוע בבכי על מר גורלנו, לשקוע בביצת הייאוש ולהגיד ש"הכל אבוד" וכך לפטור את עצמנו מעשיה אקטיבית. אך רבי עקיבא בחייו, במעשיו ובאמרותיו מלמד אותנו אמירה פשוטה אבל מהותית – כל נפילה היא הזדמנות וכל קושי שאנחנו חווים, מהווה קרקע נוחה לצמיחה מחודשת.
את השיעור החשוב הזה מלמד רבי עקיבא את אותם צדיקים 'מיוחסים' שכאלה, שנולדו עם כפית זהב בפה וכמעט שלא אותגרו בחייהם.
רבי עקיבא עצמו חווה בחייו משברים קשים מנשוא: הוא התחיל את חיי התורה שלו רק בגיל 40 מתוך קושי עצום. במשך עשרות שנים בנה את בית המדרש שלו ובו עשרים וארבעה אלף תלמידים – אבל יום אחד הכול נהרס ונחרב עד היסוד. גם המאבק שהוא הוביל עם בר כוכבא – נכשל כשלון גדול. לכאורה אבדה לו התקווה. אנשים אחרים בגילו (הוא היה אז יותר מגיל מאה) היו יושבים בבית מדרש קטן ושקט עם גמרא גדולה וכוס תה, ומעבירים את שאר חייהם בלימוד כדי לשכוח מכל הצרות. אבל הוא? הוא קם ונסע לדרום שם התחיל הכול מההתחלה עם חמישה תלמידים.
זה המסר של רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה". לכולנו יש את היכולת לשנות ולהוביל מהלכים גם מהמקומות הכי נמוכים בחיים שלנו.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com