עולם האימון – בניגוד לעולם הפסיכולוגיה – אינו עוסק בנקודות החולשה והתורפה של חיינו. לכולנו יש נקודות חולשה, בסך הכול אנו בני אדם. אדם שעוסק בחולשותיו ו"חופר" בהן, הוא טרוד במקום החלש ומעצים את ההרגשה הפנימית שלו כמה "אני דפוק", וכמה "אני לא שווה". מה הפלא שהוא הופך להיות כזה?! בתהליך אימוני לא מתעלמים מהחולשות, אבל בוחרים להציב מול העיניים את החוֹזְקוֹת שיש לאדם, לכל אדם, ועל פיהן הוא מתווה את הדרך אל מקום של הצלחה. כל אדם ניחן בכשרונות מסוימים, אות הוא כי אלו הכלים השימושיים שיש בידו להתקדם לעבר המקום אליו היה רוצה להגיע.
המאבקים התמידיים בהם שבוי האדם, יש בכוחם להוריד אותו למקומות של יאוש וחידלון, או מנגד, להעלות אותו למקומות של הצלחה ועשיה. האדם עצמו נייטרלי בין הכוחות הטובים לכוחות הלא-טובים. עליו לבחור היכן הוא רוצה להיות, באיזה דרך הוא מבקש להמשיך את חייו ועם אלו כלים הוא בוחר להשתמש בחייו.
נפגשתי לא מעט פעמים עם בני אדם שהיו רוצים להגיע למקומות של הצלחה, אך מתקשים לעזוב את מקומות הקושי שלהם. בטרימינולוגיה האימונית המקום הזה הוא "איזור נוחות". לאו דווקא מקום שנעים להיות בו, אלא משום שזהו מקום מוכר שאליו הסתגל האדם. הוא מעדיף להתמודד עם הקושי המוכר אותו כבר למד וחווה מאשר לנסות לצאת מהמסגרת אל מקומות חדשים, שם יש סיכוי שיצליח 'להתרומם'. הנוחות המדומה הזאת "מזכה" את המקום בתואר "איזור נוחות". אנשים רבים בוחרים להמשיך לשקוע בביצה האישית בתקווה מדומה ש"איכשהו" יסתדרו הדברים בחייהם.
אדם אינו יכול להיות במצב סטטי לאורך זמן. הוא כל הזמן בתנועת חיים, בנסיקה או בירידה. כך זה בבריאות, כך זה בכלכלת הבית, כך זה ביחסי זוגיות וחברות – אם לא מוסיפים גזרי עץ למדורה, ה'אש' דועכת מאליה. אפילו חור קטן בשן הולך וגדל אם לא מטפלים בו מיד. כשצריך להגיע לטיפול שורש, זה כבר כואב יותר, יקר הרבה יותר.
לקח זה נלמד מהדלקת נרות חנוכה: בכל יום מוסיפים נר המסמל עשיה חיובית, מצווה ואור נוסף. זה הכלל: מה שהיה טוב אתמול – כבר אינו מספק היום, ומה שהיום – כבר לא מספיק מחר. יש להוסיף כל הזמן אור ועשייה. כדי לצאת מהקושי, צריך להיות ב'תנועה' נפשית פעילה תוך חתירה להתקדמות ושאיפה ליותר. בצבא שואפים "לחתור למגע". התגוננות בלבד מביאה לנסיגה בהישגים. בדוק.
כמו שאור קטן דוחה הרבה חושך, גם עשיה חיובית דוחה רגשות שליליים; הצלחה קטנה מביאה לאדם סיפוק עצום הנותן מוטיבציה להמשיך לשחזר את ההצלחה בפעולות נוספות. זו הסיבה שעולם האימון מתעקש שלא להביט לאחור, אלא להביט קדימה, להגדיר מטרות ולהתחיל לנוע בעשיה ממשית כלפי המטרה תוך שימוש בחוֹזְקוֹת שיש לאדם. העשיה החיובית כמוה כאור קטן שדוחה הרבה חושך.
לפתור את ההסתה
קשה להתעלם מהקולות העולים בטורים הרבים פה, מימין ומשמאל, נוכח העליהום נגד הציבור החרדי. יש כאן דילמה תקשורתית והסברתית לא פשוטה, השאלה היא איך פותרים אותה. יש המתנצלים, יש המגנים, יש מסבירים ויש התוקפים, אך גם זה סוג של מגננה, כי תקיפת הזולת אינה באמת הרמת עצמנו, אלא נסיון להתרומם על חשבון השפלת הזולת. ידוע הפתגם: "כדי להתרומם, על תעלה על גבו השחוח של השני, קח כסא ופשוט תתרומם".
העיסוק בחולשות שלנו כחברה, רק מביא אותנו למקום של מִגננה על צורותיה שונות. העיסוק האובססיבי במתקפות נגד הציבוריות החרדית, כמוה להתעסק עם החולשות של עצמנו; ככה המשחק הוא במגרש הביתי שלנו ולא בצד השני. יש לנו במה להתהדר באורות גדולים וקטנים שהדליק הציבור החרדי במשך השנים - בעשיה חיובית, בהקמת ארגוני חסד ועשיה, בנתינה בלתי פוסקת יום יום ושעה שעה בצמתים חשובים בחיי הציבוריות הישראלית. יש לנו הרבה להתהדר במקום האישה, בכיבוד המעמד האישי וביציבות חיי משפחה בציבור שלנו. במקום להתגונן או לתקוף בנושאים לא-נוחים לנו, פשוט יותר להדליק את האור שיש לנו, להתעקש להראות את הכוחות החיוביים הפועלים במגזר שומר המצוות. החושך יגורש ממילא.
לא, אינני נאיבי. ברור לי שעיסוק ב'אקשן' גורם ליותר רייטינג. כמה שיותר טוקבקים, נחשב ליותר "הצלחה"; כמות הצפיות והריפרוש נחשבים ל'אמירה'. זה "איזור הנוחות" של התקשורת המקוונת החרדית - רייטינג. מה לעשות, אבל העיסוק הזה לא באמת מרגיע את גלי השנאה המוטחים בנו כגלי צונאמי. לא עוסקים במהות.
מי שמתאבק עם פחמי, משחיר כמותו. העיסוק בחולשות שלנו לאור ההשמצות מסביב, משאירה אותנו, כחברה, ברדידות שכפתה עלינו התקשורת. לא חבל?
בואו נהיה נאיביים ונעסוק בחיובי, באור. זה כוחו של נר קטן.
בחן/י את עצמך והצב/י משימות:
- בדוק/י עם עצמך בכנות, כמה את/ה מעריך/ה את חולשותיך לעומת יכולותיך וכשרונותיך.
- הצב/י לעצמך משימה קטנה לביצוע במשך היום, מעבר לצרכים המידיים שלך בשגרה היומיומית. עשית? פרגן/י לעצמך מילה טובה או קניה נעימה קטנה.
- על פי הכלל של "מוסיפים באור" – קח/י על עצמך משימה להתקדם בה בחודש הקרוב. רשום/י אותה לעצמך ובדוק/י אותה בתום החודש אם הספקת לבצע ועד כמה את/ה מרוצה מההספק שלך.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו.