אתם שומעים את הילדים שלכם רבים ונכנסים לחדר בדיוק כשהגדול דוחף את הקטן לרצפה. "אל תדחוף את אח שלך!", אתם מפצירים. התגובה של הפוגע? "לא דחפתי אותו! הוא פשוט נפל!". המממ.
או שמא בן העשר שלכם סיפר שהוא קיבל 95 במבחן במתמטיקה ואז מצאתם אותו בתיק עם הציון 75 עליו. סביר להניח שזה חוסר היושר, לא הציון, שהרגיז אתכם.
ישנם אינספור מקרים שבהם אתם עלולים לגלות שהצאצא שלכם שיקר לכם בפנים... ואף אחד מהם לא נחמד. אז איך מגיבים? האינסטינקט הראשוני הוא, כמובן, להתקומם ולמחות על העוולה שנעשתה לכם, אך פסיכולוגית המשפחה והמומחית להורות, ד"ר בקי, אומרת שעדיף לנקוט בצעד אחר - כזה שימנע שיימינג.
לדבריה, "בושה לא מובילה לשינוי. אנחנו צריכים לעבור מלראות את הילד שלנו כבעיה ללהיות באותו צוות איתו". הגיוני, נכון? אבל ברור שאתם לא רוצים לחייך ולקרוץ לילד שדחף את אחיו הקטן ועוד שיקר לגבי זה... אז אתם בוודאי תוהים איך בעצם נראית רוח צוות בהקשר הזה.
נניח שביקשתם מיורש העצר שלכם לעשות משהו - לסדר את החדר שלו, למשל - והוא אומר לכם שהוא ציית לכם ולמעשה הוא הוליך אתכם שולל. בתרחיש כזה, התסריט נטול השיימינג של ד"ר בקי הולך כך: "אמרת X, שמתי לב ל-Y. מה קרה?"
הרעיון הוא להשתמש בשפה שבונה אמון ומקדמת שיח ולא "לרדת" על הילד שלכם עם האשמות ו/או כעס. חשוב לציין, ד"ר בקי טוענת שלהיות הורים רכים מדי זו לא טעות. להפך, זה פשוט יעיל.
אממה, לאחר שעקבתם אחר הנוסחה שלעיל, אתם תחליטו כיצד להמשיך הלאה, בהתבסס על תגובת ילדכם. אולי הוא יודה שהוא לא סידר את חדרו כי פשוט לא התחשק לו ועל כך אתם יכולים להשיב, "אני יודעת למה אתה מתכוון. אני צריכה לעשות הרבה דברים שלא בא לי לעשות. אבל חשוב לי שהאנשים בחיי ידעו שאני אעשה משהו כשאגיד שאעשה אותו. ברגע שאמרת לי שתסדר את החדר שלך, כדאי שתראה לי שאתה מתכוון למה שאתה אומר ואז נוכל לעשות משהו מהנה, בסדר?".
כמובן, לא תמיד הכול ילך חלק, באופן הזה. אבל כל עוד אתם שומרים על תקיפות, ללא שיפוטיות, ד"ר בקי אומרת שאתם בכיוון הנכון.
בסופו של דבר, חשוב להבין שהבושה לא מובילה לשינוי כי היא גורמת לילדים להרגיש כמו אויב ואויבים בדרך כלל לא אדיבים. עם זאת, השתמשו בגישה עדינה יותר וסביר להניח שבנכם או בתכם ישנו את התנהגותם וידעו להעריך כנות. (ועדיין, אין כאן הבטחה שהם יפסיקו לדחוף אחד את השני.)