רון רפאלי, הוא דוקטורנט לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בסדרת תוכניות בשם "המוח ב'כיכר השבת', הוא ידבר על המוח מזוויות שלא הכרתם.
בפרק השני, ירד רפאלי לחלקים הכי קטנים של המוח, כדי להבין ממה הוא בנוי.
הפרק המלא
המוח האנושי בנוי מ-1011 נוירונים - תאי עצב, כלומר כ-100 מיליון תאים בודדים!. כל אחד מהתאים הללו מסוגל ליצור 104 (רבבה) קשרים עם תאים אחרים בסביבתו או רחוקים ממנו.
כלומר במוח אחד נוכל למצוא 1015 קשרים. על מנת לסבר את האוזן - בגלקסיות הגדולות ביותר הידועות לאדם כמות הכוכבים הנמצאים בהם היא רק עשירית מכמות הקשרים הנמצאים במוח של אדם בודד.
זאת עוד לפני שדיברנו על סוג הקשרים, העוצמות השונות של כל קשר, ואיך העוצמות משתנות בכל יום שעובר. הכמות האינסופית הזו של אפשרויות קשרים תוך מוחיים, היא זו שמאפשרת לנו להיות מי שאנחנו, עם מגוון היכולות שלנו.
כל תא מתוך 100 המיליון שיש לנו במוחנו בנוי בצורה בסיסית מאוד, וקלה מאוד להבנה. נוירון אפשר לחלק לשלושה חלקים עיקריים, כשכל אזור אחראי לתכונה חשובה אחת (מתוך שלוש סך הכל) שעל הנוירון הבודד לבצע. החלק הראשון - הדנדריט - הוא החלק שאחראי לחפש מידע מתאים אחרים, ולהעביר את המידע (מידע חשמלי) אל גוף התא.
גוף התא - החלק השני - אחראי לסכום את המידע מכל הדנדריטים שלו, בנקודת זמן מסוימת, ולהחליט אם המידע היה חשוב או לא. ההחלטה אם משהו חשוב או לא נקבעת לפי עוצמת שינוי המתח החשמלי. אם היה שינוי קטן - לא חשוב. אם היה שינוי גדול אזי ייתכן שכן. במידה והוחלט שחשוב, יעבור המידע החשמלי דרך החלק השלישי והאחרון של הנוירון - האקסון, אל התא הבא בתור. האקסון הוא סיב דק וארוך, לעיתים ארוך מאוד - יכול להיות ארוך פי 50,000 מגוף התא עצמו. בכדי למנוע אובדן של מידע חשמלי, עטוף האקסון בשכבה שומנית מבודדת - מיילין - אשר לא נותנת לחשמל לזלוג, ולהגיע בבטחה לתא הבא בתור, שדנדריטיו מחפשים מידע למסור לגוף התא שיעבד.
תכונות שהמוח יודע לייצר מתרחשות ע"י רשתות של נוירונים - כאשר נוירון מדבר עם נוירון שמדבר עם נוירון וכן הלאה וכן הלאה. עשרות אלפי תאים שמדברים האחד עם השני בצורה ספציפית ביותר, מובילים לתוצאה התנהגותית כלשהיא של המוח. דבר מעניין בפעילות הביולוגית גרידא הזו הוא שהפעילות הזו היא היא מקור כל פונקציות המוח.
בין אם נזיז את יד שמאל, נקריא סיפור או נשאף לעולם סוציאליסטי, הכל מיוצג במוחנו באותה הצורה בדיוק - נוירון אחד שמעביר מידע לנוירון השני במעגלים הכוללים אלפי תאים, אבל הפעילות שבכל נוירון היא אותה הפעילות. השאלה היא רק עם מי הוא מדבר.
איך הנוירונים מדברים האחד עם השני? המוח עובד ע"י חשמל, את זה כולנו יודעים, אבל זה לא לחלוטין מדויק. אומנם המידע שמעובד בכל תא ותא הוא כאמור חשמל, אבל ברובו של המוח המידע מתא אחד לתא הבא בתור מיוצג בצורה כימית. מה זאת אומרת? שינוי מתח חשמלי שעובר באקסון תא א', גורם בקצה האקסון לשחרור של חומרים כימיים, שרק חיכו לשינוי המתח בכדי להיות מופרשים החוצה, אל עבר תא ב'. כשהם נפגשים עם תא ב', הם גורמים לו לשינויי מתח בעצמם, ובכך חוזר שוב החשמל להיות מה שרלוונטי. אז חשמל מעורר כימיה שמעוררת חשמל - ככה מופעלים מעגלים חשמליים במוחנו.
החלל הצר שנמצא בין קצה אקסון תא א' ודנדריט תא ב' - אזור הקשר בין שני התאים הללו נקרא סינפסה. 1015 סינפסות נמצאות במוח האנושי, בממוצע, ורובם המכריע מושפע מהחומרים הכימיים שמופרשים בהם. את שמות החומרים הכימיים הללו ייתכן ואתם מכירים - דופאמין, סרוטונין, אדרנלין. למה הם מעניינים אותנו? חלק הארי של התרופות המודרניות - החל מריטלין וקונצרטה וכלה בפרוזק או מורפיום, משפיע על החומרים הכימיים שבין הנוירונים ולא על הנוירונים עצמם.
התמכרות ביולוגית – סיגריות מול תרופות
מהי התמכרות? המאפיין הביולוגי של התמכרות - לתרופות ובכלל - נובע מכך שהמוח הוא איבר גמיש. הוא איננו שריר, ואי אפשר לכווץ או להרחיב אותו, כמובן. השימוש במונח "גמיש" כאן בא לתאר את היכולת שלו להשתנות כתלות בסיטואציות שהוא נמצא בהן. בזכות אותה גמישות אנו מסוגלים ללמוד שפות חדשות, או לייצר זכרונות - על נושא זה נדבר בהרחבה בפרקים נוספים בעתיד - אך בהקשר לסיגריות, אלכוהול ולמגוון תרופות מנגנון זה משחק לרעתנו.
המנגנונים הביולוגים המכוונים את המוח חכמים מאוד, ובין היתר רוצים לחסוך כמה שיותר באנרגיה. קליטה של מידע חשמלי, שמופרש ככימי ומייצר בתא הבא בתור חשמל בשנית, זה תהליך שדורש הרבה אנרגיה מהתאים שמשתתפים בו. סיגריות, אלכוהול ותרופות מקלים על הקשרים הללו, על הסינפסות האלו, כך שנוכחות החומרים הכימיים בסינפסה גדלה בעשרות מונים. אם אותה תרופה מסוימת משפיעה על אזורים שקשורים לשמחה, עונג וסיפוק (נאמר באקומבנס) אזי נוכל לשמוח הרבה יותר בקלות.
אבל המוח גמיש, ורוצה לנצל את האנרגיה שלו בחוכמה. אם בזכות התרופה קל לנו לדוגמא להפעיל את האקמובנס, וקל לנו לשמוח, אז התאים שם יפחיתו את כמות האנרגיה שהם משקיעים בשל לייצר שם פעילות. הרי קל לנו להפעיל את האזור הזה, כי יש עזרה חיצונית.
הבעיה יכולה להתרחש כשנוכחות התרופה יוצאת מהמערכת, וכבר לא יכולה לעזור לנו להפעיל את האקומבנס. המוח כבר הפחית את כמות האנרגיה שהוא משקיע שם. משמעות הדבר היא שכעת לא נהיה מסוגלים לשמוח. בכלל. לא בגלל געגוע, או זכרון השמחה שהייתה פעם, אלא בגלל שהמנגנון הביולוגי שאחראי ליצירת שמחה השתנה, וכעת בלי אותה תרופה אי אפשר להפעילו.